רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא כל כך יודעת מי אני עכשיו, אני כמה אנשים ביחד ומצד שני סוג של אבדן צלם אנוש.
כשאני מרגישה, זה בעיקר את הגב התפוס, הרגליים הכואבות, החום שעולה ויורד בלי איזון כבר כמה שבועות, האזניים שמציקות ועוד כל מיני איברים ושרירים שלא הייתי מודעת לקיומם.
ובמקביל אני כאילו מתקשרת עם כל העולם בבת אחת אבל הכל במיילים וטלפונים כי אין לי ממש זמן לראות אף אחד.
ויוצאות עוד ועוד כתבות וכאילו קורה המון אבל למעשה לא קורה כלום, הולך כמעט אחורה, ואני שניה משיעיפו אותי מהבית, מהחנות ושהכל יקרוס.

אני כל הזמן חוזרת ללילה ההוא מלפני חמש שנים, לרגע ההוא שכמעט ויתרתי, כבר ראיתי את הלוייה שלי, רק קיויתי שימצאו גופה, שהוא לא יקבור אותי בחתיכות באיזו גינה ולאמא שלי לא יהיה קבר להגיע אליו.
זה מזעזע שאני הייתי שם ועברתי את זה והוא מאשים אותי שבגללי הוא נאלץ להקים משפחה, להפסיק לאנוס נשים אחרות, לא שהוא אי פעם הפסיק או יפסיק - הסוציופטיות הזו מזעזעת אותי שוב מחדש בכל יום.
בכל אופן, אני שוב ושוב חוזרת לנקודה ההיא שבה אמרתי לעצמי שאין מצב, שכאן זה לא נגמר ושאני אמצא את הדרך לצאת משם, ושברתי את הראש ובסוף מצאתי דרך יצירתית לתחמן ויצאתי משם.
ואני מזכירה לעצמי שגם כאן, תמיד יש מוצא, שאין מצב שזה יכשל, אין מצב שזה יגמר כאן ואני אמצא עוד ועוד דרכים וזה יצליח.

ובמקביל, אני מרגישה מוקפת באהבה, מעולם לא היו סביבי כל כך הרבה אנשים שנרתמו למטרה וללא שום תמורה, כל כך הרבה אנשים שמאמינים בי וכל דבר קטן עוזר, אפילו הנשמית המתחזקת שמתפללת בשבילי, אפילו היא עוזרת.
והשבוע מצאתי צלקת מוזרה על הציץ השמאלי, שיגע אותי מה זה שני החורים האלה עד שהבנתי שאלה צלקות מהמחטים וזה היה נחמד לרגע להיזכר אבל אני חושבת שרק היום כשאני מוקפת באהבה ודווקא בגלל שהיא לא רומנטית, אני מבינה עד כמה זה היה ריקני שם ולא אמיתי.

כאילו כל העבר שלי הולך ומתגמד לקראת העתיד הגדול והתחושה היא שיהיה גדול, ענק.
אני כאילו מאוהבת, אבל לא באדם, לא בעולם. תחושה כללית ועצומה שבסופו של דבר תוביל לפוקוס בחיים, באדם אחר.
אולי משם מגיע כל החום הזה, מלהיות מוקפת כך ופתאום לא חסר לי חיבוק, או מגע, אני לא יכולה להכיל אותו כרגע.

איזה פוסט מבולבל, בטח תכף יצוץ הגאון שיציין שאלו הזיות מהחום.
אבל מה שכן יש לי זה צמא לזין.
לא, זו לא הזמנה כאן לאף אחד ולשום דבר.
פשוט הבנתי השבוע שזה לא מה שחשבתי תמיד, זה לא רעב, כי כוס כשהוא גומר, או מתרגש לקראת הזין, גומע כמו אדם צמא מאד בקיץ בוער.
וצמא הרבה יותר קריטי מרעב, זה באמת משהו הכרחי ולא איזה לוקסוס.
אבל אני לא יכולה, עדיין לא.