רומא לא נבנתה ביום אחד

זרקתי לא' השבוע איזו יציאה בצחוק על איזה מישהו שאמר לי משהו סתמי ואני בבדיחתי, פיתחתי אותה למקומות אחרים.
הוא, שהוא תמיד, לוקח הכל ישר לעומק ושאל אותי למה זה כל כך מציק לי, העובדה שאנשים סתם זורקים משפטים חסרי משמעות, למה אני לא משאירה אותם שם, בחלל שבו הם נאמרו.
לא חשבתי שזה מציק לי אבל הוא הזכיר לי עוד המון מקרים כאלה שבהם התעכבתי כמה חודשים על סתם משפט שנזרק בחלל.
כי אני לא מבינה את זה, אני לא בן אדם שזורק סתם משפטים סתומים לאנשים זרים ובטח שלא לאנשים מוכרים, אני נטולת סאבטקסט.

"אוי כפרה..." – הוא מיואש/משועשע מהאוטיזם שלי ואומר משהו שהוא שונא להגיד, כי הוא, נקודת המוצא שלו היא אהבה והבנה לבני האדם, אבל הוא מבין שאין דרך אחרת להסביר לי, כדי שאני אבין אחת ולתמיד – "כי הם דפקטים כפרה, האנשים האלה שלא מסוגלים להגיד משהו אמיתי או לקחת אחריות או להתמודד, סתם זורקים משפטים, זה הקטע שלהם, כי יש כאלה אנשים דפקטים! אבל לך אין זמן להתעסק עם זה..."
אני מאד מרוצה מההבנה החדשה הזו. אני יכולה סוף סוף גם למצוא מקבילה, כמו שאני מתייחסת לחיים וירטואליים, לאנשים וירטואליים כאל כאלה ותו לא, כל עוד הם לא עברו את סף המציאות מבחינתי והסתכלו לי בעיניים והפכו לקשר מציאותי, הם וירטואליים לחלוטין ולא דורשים שום התייחסות מעמיקה – כך גם במציאות, יש אנשים שיסתכלו לי בעיניים אבל הם וירטואליים לחלוטין.

נתקלתי השבוע בכמה מצבים מאד אמיתיים ומאד מרגשים.
חברה מהעבר שחזרה לחיי אחרי עשור, פתאום הזכירה לי את הילדה שהייתי, את החיים שהיו לי, ונחמד לי שהיא חזרה ונחמד לי שאני לא מפחדת יותר מהעבר ומנסה להיזכר.
אדם שהגיע כדי לייעץ לי באופן מקצועי ונוצרה כימיה אדירה ופרוייקט משותף מדהים, שנים שלא התרגשתי ככה.
ואבא שלי, באמצע אירוע משפחתי, כשאני מסוממת מעייפות ותרופות להורדת חום ואף אחד לא נותן לי אישור ללכת, מנצל הסחת דעת ואומר – "בואי, אני אוציא אותך מפה!" עוטף אותי במעיל ושנינו רצים מחובקים לעבר הפתח המיוחל. הוא מעלה אותי על מונית ומרגיע שהוא יחפה עליי, רק שאשן וארגיש טוב. איזה חמוד.

אני וא' יושבים על הבר ומגיע מישהו מוכר וזורק משפט מסריח כהרגלו.
אני מסתכלת על א' ושואלת "דפקט?"
הוא נקרע מצחוק, פורע לי את התלתלים ועונה "דפקט!"
אני מחייכת אל הבחור ואומרת בגאווה, "דפקט!"