איכשהו, למרות שהמצב די חרבאנה, אני מתנחמת בהצטמקות.
כל משבר, כל אכזבה, משתננת לה במוחי אותה המנטרה שוב ושוב -
כו-סית! את הולכת להיות כו-סית!
וזה ממש מנחם.
אומרים שבלונדיניות נהנות יותר, כנראה שלעולם לא אדע, א' פעם אמר לי שהדבר היחיד שיפתיע אותו בחיים הוא אם אני אצבע לבלונד, אין מצב שזה יקרה.
אבל אני הולכת ומשתכנעת שלכוסיות יותר קל, יש להן יותר אופציות וכרגע המטרה היא להגדיל את האופציות שלי, אז אני לא מוותרת.
4 קילו בשבוע וחצי זה מכובד ביותר והשילוב עם הפילטיס מדהים, הגוף מקבל צורה חדשה וזה כיף.
ישבתי השבוע באיזה בר עם חברה וראיתי מישהו שהיה מאד קרוב אלי וירטואלית במשך תקופה ארוכה.
מעולם לא ראיתי תמונה שלו אבל ידעתי שזה הוא, האינטואיציות שלי הולכות ומתחדדות עם השנים.
שוב ושוב מדהים אותי הפער בין וירטואליה למציאות, לדרמות המיותרות לעומת זוועות החיים, וממשיך להפתיע אותי כיצד אנשים לא מצליחים להפריד בין השניים.
היה במפגש הזה משהו מזכך, למרות שלא היה שום מפגש למעשה.
נראה לי שיחד עם הקילוגרמים נושרות גם הרבה מועקות.
לפני 15 שנים. 12 ביוני 2009 בשעה 14:22