רומא לא נבנתה ביום אחד

ניסינו השבוע לנהל שיחה כמו של פעם, רק שמאז שהבנדיט הקטן התחיל ללכת זה הפך להיות סוג של אולימפיאדה.
לילד הזה אין פחד, הוא מתאבד על כורסאות ושפיצים של שולחנות כאילו הם פופים ענקיים ושתינו מתתרסקות אחריו בניסיון למנוע אסון.
בעלה מסתכל עלינו מהצד ומצחקק "איזה יופי אתן משחקות!"
אנחנו נזכרות באיך הכרנו כשהיא היתה רווקה הוללת שאהבה לזיין בעיקר ערסים מלאי גורמטים, זה היה הקינק שלה, ואני הייתי גרושה הוללת שצעדה בג'ונגלים כדי לשלוח
עוד אי מייל צייתני ל"מאסטר".
מאז כמה מים זרמו בנהר וכמה השתנה בחיים של שתינו, היא פתאום נשואה לחננה אשכנזי ואם לשניים ואני ונילית מתנזרת, בעלת עסק וסלבריקה בהתהוות.

אנחנו מזועזעות מחוסר הפחד של הבנדיט ומצד שני מלאות קנאה, כי ככל שהשנים עוברות כולנו נעשים רק יותר ויותר פחדנים.
אני מסתכלת על דברים שעשיתי רק לפני ארבע-חמש שנים ואני לא מבינה איך היה לי אז את האומץ, היום אין לי כמעט, הפכתי לפחדנית מורשה.

היא היתה ההפתעה והמתנה שקיבלתי על כך שהעזתי לעשות משהו שלא עשיתי בחיים ולא האמנתי שאי פעם אעיז.
כל האנשים בחיים שלי הם סוג של הפתעה ומתנה ויש לכולם דבר אחד מאד ברור במשותף - הם אמיתיים.
הם לא חיים בסרט, הם מציאותיים להחריד, הם לא מנסים לייפות שום דבר ולזייף, אבל הם מוצאים את היופי בין ערימות הכיעור.
הם לא חושבים שמישהו חייב להם משהו, הם לא עוסקים כל היום ב"אכלו לי שתו לי" והם לוקחים אחריות מלאה על המעשים שלהם.

השבוע הסתכלתי על עוד איש מתנה שקיבלתי מחבר אחר,
הוא עמד בגינה, כולו זורח כהרגלו וצעק "נראה לי שעליתי על עץ מוחיטו!" ואחר כך הוא נתן לי המון מוזיקה חדשה במתנה.

האנשים האלה, ההפתעות והמתנות של החיים,
אתה זוכה להכיר אותם רק כשאתה משיל את הפחדים שלך או לפחות מתמודד איתם.
ואני כרגע תקועה, לא מצליחה אפילו להשיל עוד חצי קילו, למרות שהדיאטה בעיצומה וללא חטאים וזה משל מובהק בעיני לעובדה שהפחדים שלי עוצרים לי את החיים.

וזו התמצית הרי של החיובי והיפה שבחיים, ההפתעות.
שוב צריך לחשוב על הפרמידה ועל איזו אבן אני צריכה לוותר.