רומא לא נבנתה ביום אחד

אני רוצה לאהוב את העיר הזו, אבל אני לא מצליחה.
כולם פה נחילים ועדרים ואני מבוהלת מהכמויות, מהאטימות, מהשחצנות, ועל מה?

אולי זה כמו כשחזרתי מהאיים לבנקוק וקיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי.
ומאז הרי בכל בית אני מנסה לייצר מחדש את הבונגלו ההוא על החוף, והבית הזה הוא ממש אי בפני עצמו.

אני נלחמת בג'וקים ונמלים מתחילת הקיץ, ככה זה כשאתה חי בג'ונגל,
ועדיין הם פחות מפחידים אותי מהאנשים כאן.

אולי זה פשוט השוק, אחרי שנה שבה כמעט ולא ראיתי אנשים ורק עבדתי ופתאום הכל משתנה,
יש לי זמן ויש לי אופציות אבל אני לא יודעת עדיין לנצל אותם.

רק שהאיכסה הזה יעבור כבר, יש לי כזה ניסיון רע מול המערכת המשפטית המחורבנת במדינה הזו,
זה גומר אותי המאבקים הללו.

חבר אמר לי פעם שיש לי יכולת מדהימה להתפרק ומיד לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.
ברגעים האלה של ההתפרקות, קשה לי לראות אותי יוצאת מזה.
אבל באמת שלא תהיה ברירה בסוף.
חוץ מזה שחבל לבזבז את העובדה שאני שתי דקות מכוסית ולא לתת לעולם ולי להנות מזה.