רומא לא נבנתה ביום אחד

היום אני בת שש ואני שוב מתחילה חיים חדשים.
נפגשתי עם בן אדם בגילי שכבר סימן וי על כל דבר אפשרי, הייתי אמורה להרגיש כמו ילדה קטנה לידו,
אולי בדברים מסוימים אני מרגישה.
מצד שני התרגשתי לדעת שעוד כל כך הרבה לפני וקצת ריחמתי עליו שהוא כבר הספיק הכל ואין לו כל כך ממה להתרגש יותר.

היום אני בת שש ואני מתחילה ללמוד להפתח לעולם, להקשיב לאינסטינקטים שלי,
לצעוד בצעדים קטנים ולא לעצור ומצד שני לא להסתער.
פיספסתי המון דברים שאנשים בגילי כבר יודעים, אבל משהו לא התקלקל אצלי.

אני מצלמת אותי מדי פעם, לראות את השינוי במשקל.
השינוי הכי משמעותי הוא בפנים, ככל שהן מצטמקות העיניים שלי נעשות יותר ויותר ענקיות,
ולראשונה אני רואה בהן את הילדה ההיא.

אני חושבת על הסדרה "מחוברות" על הטייפקאסטינג שהם שמו שם, יש גיל ומצב בחיים לכל אחת,
כולן יכולות להזדהות.
מעניין אותי אם יום אחד יהיה למישהו אומץ לשים שם מישהי שחיה עם אונס, עם הרצח של עצמה,
כי יש כל כך הרבה מאיתנו, גם לנו מגיע טייפקאסט.
מעניין אותי לחשוב איך אנשים היו מגיבים בפריים טיים לאשה שמציינת את יום השנה למוות שלה ולבחירה להיוולד מחדש.

אבל אנשים לא רוצים לדבר על זה, לשמוע, לוחשים את המילה הזו בשקט בשקט,
פעם היו מדברים ככה על סרטן, היום זו כבר לא בושה,
רק אונס.

היום אני אבשל ארוחת ערב למשפחה ואני לא אזכיר לאף אחד את התאריך,
כי אף אחד לא צריך תזכורת, כולם רק דוחפים ומעודדים ללכת קדימה ולהפסיק להסתכל לאחור.
ואני שמחה שיש לי את המקום הזה כאן, להכיל את הימים האלה.