רומא לא נבנתה ביום אחד

שרק בגלל שהפכת פתאום לכוסית על, החברים של אבא שלך, שמכירים אותך מיום שנולדת, לא מסוגלים להסתכל לך בעיניים, מסמיקים ובורחים.
שנשותיהם, המכירות אותך קרוב לארבעים שנה, וחשבו עליך תמיד כעל הילדה המתוקה ההיא, מתייחסות אליך כאל אויב העם ומשחקות איתך בכסאות מוזיקליים, מזיזות אותך כסא כל שתי דקות רק שלא תשבי ליד בעלן בטעות.

ולא, התרוץ הזה שזה רק חוסר הבטחון שלהן ו"קבלי את זה כמחמאה", לא עובד.


מעליב, שבן אדם שאני מתכתבת איתו/איתה כבר שנים על גבי שנים, ויש לי חיבה גדולה מאד אליו/אליה, יום אחד מחליט למחוק את קיומי, ללא שום הסברים והתרעות.
בדרך כלל אני מגלה בדיעבד שהיו כל מיני "הפעלות" מאחורי הקלעים ובדרך כלל מדובר באותם האנשים, איכשהו זה קורה רק בעולם הוירטואלי, לא מכירה אנשים שמתנהלים כך במציאות וזו סוג של נחמה.
אבל מאכזב לגלות שבן אדם שחשבת שהוא/היא יותר גדולים או בוגרים מהשטויות האלה בסוף גם הם חוטאים כך.

ותמיד קשה לי פתאום לכעוס, להפסיק לחבב, רק בגלל שמישהו פתאום החליט שמעכשיו הדברים ישתנו, כי אצלי כלום לא השתנה חוץ מהתמיהה והבלבול והעלבון.
זה לא יפה.