רומא לא נבנתה ביום אחד

השרשור הזה לגבי בלוגים אהובים החזיר לי את התסכול הישן, זה שאני כותבת עליו מדי פעם, על הדילמה של להפתח ולחלוק בידיעה שיש כאן אנשים שלא מפרגנים ואפילו גרוע יותר, וגם על העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים כאן, הרבה מהקוראים שלי כבר עמוק בחיים שלי, אני מכירה את הבתים, בני/בנות הזוג ואפילו את הילדים, וקשה לכתוב כך כשאתה מרגיש כל כך חשוף.
השבוע בכלל התמודדתי עם חשיפה וירטואלית שהשאירה אותי מאד נבוכה, זה דווקא היה יכול להיות פוסט מאד מצחיק, אבל שוב, ישראל מדינה קטנה וזה תמיד יכול להגיע לעיניים הלא נכונות ואני כבר הרבה זמן מוצאת את עצמי שותקת בגלל המחסומים האלה, כותבת במטאפורה על גבי מטאפורה, הכל הפוך על הפוך כזה, רק לא לפגוע.

המצחיק הוא שהתחלתי "לדבר בפוסטים", בגלל שהם רצים בראש כל הזמן ולא נכתבים, הם יוצאים בדיבור ואני דופקת הרצאות/מופעי סטנדאפ. זה משעשע את החברים ואת המשפחה, אותי זה קצת מתסכל.
אני רואה את זה אצל אחרים גם כן, המון מהבלוגים האהובים עליי הולכים ומצטמצמים עם השנים, נכתבים בקודים ומתקצרים וזה באסה, כי ברור שדווקא דברים טובים קורים לאנשים האלה ובא לי לשמוע סוף סוף את הדברים הטובים, למי לא נמאס מבלוגי התבכיינות? אבל אני מבינה את הפחד מלחשוף, מלשתף.

אז מה שבעצם רציתי לחלוק שוב יכתב במסרים "תת קרקעיים".
אני מתחילה תקופה טובה, קורים דברים מפתיעים לטובה סוף סוף, אבל בכל בוקר כשאני קמה לקפה בגינה, ליד בריכת הדגים שלי, אני מוצאת גופה צפה.
אין דבר יותר מגעיל מדגי נוי מתים, אפילו איש הדגים שלי, שמרסק ראשי קרפיונים ומבתר טונות ומוסרים ועוד שלל פעולות מבחילות, מודה שזה דוחה אותו ובאקוואריום שבבית מטפלים הילדים שלו, כי זה פשוט גורם לו לרצות להקיא, לראות דג זהב מת.
וכל כך בא לי לקום בוקר אחד בלי איזשהו איכסה, בלי איזו מטלה מבחילה, להתעורר לתחושה שאני בסבבה ושכלום לא קיים חוץ מזה, אבל תמיד תהיה איזו עננה קטנה ומוזהבת, צפה לה ומסריחה ואי אפשר להתעלם ממנה.
והדילמה היא, האם להיפטר מהבריכה הזו שכשהיא נקייה מגופות, מסבה לי עונג רב ומרגיעה אותי או להתמודד עם המחיר הזה ולצפות לבקרים נטולי גופות.

או כפי שא' תמיד אומר ברצינות התהומית שלו -"כפרה, את גם שור וגם אופק מאזניים, אין לך ברירה אלא לחיות עם חוש הצדק המטורף הזה".