רומא לא נבנתה ביום אחד

כשיושבים במזגן ומסתכלים החוצה, יש תחושה של חורף.
הריח של החורף תמיד מעלה בי זכרונות ירושלמיים,
זה מוזר איזה רגעים נחקקים בראש.

אני זוכרת נסיעה בקו תשע, חנוכה, והמעבר בנחלאות תמיד מרגש בשבוע הזה.
אני זוכרת את עצמי פגועה ועצבנית מעוד יום מגעיל בלימודים וחושבת לעצמי שאיזה כיף לי,
שבעלי מחכה לי בבית, רוב הסיכויים עם ארוחה רומנטית, שהנחמה אוטוטו מתקרבת, רק עוד כמה תחנות.

היה לנו ממש כיף ביחד,
אבל זה לא מה שאני צריכה ביחסים.
מה שכן, התחושה השלווה הזו שמישהו אוהב מחכה בבית,
זה משהו שמתחיל להיות חסר לי.
מצד שני אני לא יודעת אם אי פעם תהיה לי שוב תחושת הבטחון הזו, שאכן מישהו תמיד יחכה לי.
כי יום אחד הוא פשוט נעלם ומאז לא נבנה האמון הזה עם אף אחד.

אבל הטלפון הזה אתמול מאבא שלי,
רק לומר שהוא אוהב אותי ותומך בהחלטות שלי,
שהוא מאחורי ויעזור בכל מה שצריך,
תמיד,
זו התחלה ממש טובה לבניית בטחון עצמי,
סוף סוף בגילי המופלג.