לפני 15 שנים. 24 באוקטובר 2009 בשעה 23:44
אני לא חושבת שאני כבר בשוק מהרוע של המין האנושי, אני פשוט עייפה ממנו, כל כך עייפה מאנשים רעים באמצע הדרך.
אבל זו אמצע הדרך, אני חייבת לזכור את זה שוב ושוב.
וכל מה שאני מרגישה, למרות הכאב והאכזבה,
כשההורים שלי שמים אותי על ספיקר פון וכל החברים שלהם צועקים ברקע שאני בדרך למשהו הרבה יותר טוב,
שלא הייתי אמורה להיות שם,
כשאני שומעת את הכוסות מתנגשות ומרימים כוסית לחיי,
זה שסוף סוף, לראשונה בחיי,
אני לא לבד בעולם.