רומא לא נבנתה ביום אחד

החורף ממאן להגיע.
נראה לי שהוא פשוט מתחשב בי, כי החורף הוא שלי, והוא מרגיש שאין לי פנאי אליו עדיין.

הגברים סביבי קורסים, פיזית ונפשית. כאילו מרגע שהגעתי הם הבינו שיש על מי לסמוך והם יכולים להרשות לעצמם.
ולפעמים מרגיז אותי שאני יכולה להיות אמא שלהם, שאני הקשישה בעלת הגוף המתכלה, אבל אני מודעת לכוחות שלי, הם מפתיעים אותי שוב ושוב.
אני יכולה להגיד את זה בהשלמה ובשלווה, לראשונה - יש לי כוחות עצומים.

בחורף יגיע הגבר שלי, אני אוכל לבחור אותו מבין רבים.
כרגע הם עסוקים בשמלות מיני מתנפנפות, מכנסונים קצרצרים ורגליים שזופות, זימה פשוטה ובסיסית שכזו.
החורף הוא זמן לעומק, לתשוקה, לסערות, ושם כולן נעלמות ורק אני וכוחות הקסם שלי קיימים.

אני מבינה, לראשונה, וזו מילה שחוזרת כי כל כך הרבה דברים פתאום ברורים רק עכשיו,
שהצורך בגבר כמשענת הוא לא מציאותי.
יש לי אבא יוצא דופן והיה לי סבא עוד יותר יוצא דופן אבל בבסיסם, לגברים אין את התעצומות שיש לנשים.
היום, כשיש לי את הנשים שלי כמעיין של כוח וחוכמה, תמיכה בלתי נדלית ועצות כל כך חכמות ומועילות,
יש לי תחושה שאני יכולה להנות מגבר מבלי לצפות ממנו שיהיו לו את הכוחות שיש לי אבל במקביל להעריך אותו כגבר,
לא לראות בו עוד ילד קטן שאני צריכה לטפל בו והוא עול נוסף על כתפי.
מישהו שרק הנוכחות שלו, האהבה שלו, המגע שלו, המבט שלו, הם אלה שיוצרים את ההקלה והשלווה.

עוד כמה שבועות כולם יחלימו, אני אמצא עובדים חדשים, אני אמצא זמן לנוח והחורף יוכל להגיע ולהביא את כל הפיריון הזה,
שלא הגיע בשנה שעברה, כי כנראה שלא הייתי בשלה, והפעם בהחלט.