רומא לא נבנתה ביום אחד

קמתי בבוקר אחרי החלום הכי הזוי שהיה לי אי פעם.
כל פעם שאני חושבת שחלומות כבר לא יכולים להפתיע אותי הם מתפרעים עוד יותר.
הפעם היה שם איזה חיזיון בשמיים, סוג של תופעה על טבעית ואנשים מתרוצצים בתחושה של סוף העולם, זכור לי שהייתי בהיסטריה.
אבל פתאום זה נגמר ונרגע, איכשהו.

אני לא מצליחה להזכר מה היה בחיזיון הזה, וכנראה שמשהו שם מאד מכאיב לי,
כי כל היום הבטחתי לעצמי שאני אמצא את הזמן להזכר מה היה שם ושכחתי בכל פעם מחדש.
אני כבר יודעת לזהות את ההדחקות שלי אבל אני לא יודעת מה כאב שם כל כך ואני לא מצליחה להזכר.

למרות הכל, התעוררתי דווקא רגועה ויצאתי לגינה עם הקפה והסיגריה, עם שמחה כזאת לקראת יום חדש.
וזה הפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאתמול היה לי קצת עצוב.
אולי זה בסדר, כבר המון זמן לא הרגשתי עצב, או שלא נתתי לעצמי.
מאד נוח בעבודה שלי ששואבת כל שניה מהחיים, לא להרגיש כלום, בייחוד כי אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה.

בעודי מסתלבטת בגינה שמעתי את השכן מזיין ואת הבחורה שאיתו גומרת בקולי קולות.
זה עשה לי טוב, ממש ממש טוב וזה הפתיע אותי.
נזכרתי בפורים האחרון, בפוסט ההוא שקראתי לו "קיימת", זה היה אחד הימים הכי משמעותיים בחיים שלי וגם הכי קשים וכואבים.
וזו גם היתה הפעם האחרונה ששמעתי זוג מזדיין ובחורה שגומרת בקולי קולות ואז זה עשה לי כל כך רע.

אין לי מושג למה זה עשה לי כל כך טוב - אולי כי אני במקום טוב ושמח בחיים כך שאני יכולה לפרגן.
אולי כי אני לא נחשפת לסקס בכלל ויש בו המון חיות, זו הרי משמעות החיים ואני זקוקה לחיות הזו.
אולי כי אני מרגישה שבקרוב גם לי יהיה.
אולי סוף העולם שבחלום היה הסוף של הכאב ותחילתו של הטוב.

איך אמרנו? אופטימיות וסבלנות!