יותר ויותר בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מוותרת על מילים ומגבירה מעשים.
המון מילים מתעופפות סביבי, כולם צריכים לפרוק ואני שותקת ועובדת.
גם עכשיו, כשברור לי שהפקק הזה צריך להשתחרר, קשה לי לכתוב, קשה לי עם מילים, גם עם הכתובות.
ואולי בגלל שאני לא פורקת החלומות עוד יותר מופרעים ולא ברורים,
מה שברור הוא שיש כאן תהליך.
אנשים שהיו משמעותיים בחיים שלי התפוגגו,
אני מוצאת את עצמי מבלה הרבה יותר עם חברים שיש להם משפחות, שסדרי העדיפות שלהם מאד ברורים,
פחות זיוני שכל, הרבה יותר תכלס - ככה זה כשצריך להאכיל ולהלביש את הילדים שלך.
נכון שאין לי זמן כמו שהיה לי פעם, אני עובדת סביב השעון, אבל כשיש לי דקה פנויה אני מבלה עם משפחות,
שלי או של אחרים.
נראה לי שאני מפנה מקום.
בא לי לשפוך את הלב רק בפני אהוב,
בא לי להיות בבועה שאיש אחר לא יכול לחדור אליה,
וכנראה שכדי להיות בשלה להכניס אדם כזה לחיים אני חייבת לסנן את כל מה שלקח מזמני.
והפעם אני מרגישה, ולא מתוך מרמור, שהגיע הזמן שאני אבין שמעולם לא הייתי מקום ראשון בחיים של אלה שפיניתי להם את המקום הזה.
לא הייתי אמורה להתפלא שכל החברים האלה נעלמו בשניה שהם מצאו אהבה,
ככה העולם בנוי, אין סיבה להיות בודדים,
ככה אני צריכה להתחיל לחיות.
לפני 15 שנים. 16 בנובמבר 2009 בשעה 11:33
