רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לוקחת את אמא שלי ליום כיף בשכונה,
היא לא היתה כאן שנים.

אני מכירה לה את כל פינות החמד שצצו והיא מתמוגגת.
כל כמה מטרים אנחנו מעלות זכרונות מזויות רחוב, חנויות, מסעדות שהיינו בהן עם אנשים שכבר אינם.
כל כך הרבה אנשים טובים לוקחת המחלה הארורה הזו, אין צדק, זה תמיד עולה מחדש,
הצעירים, ההגונים, האופטימיים, אלה שמעשירים את החיים שלנו.
רק פעם אחת בחיים שלי נתקלתי בצדק, כשהמחלה האכזרית הזו לקחה מפלצת אמיתית ביסורים אמיתיים.
אבל השאר, כל כך לא פייר.

רק בריאות, זה תמיד עולה בסוף, רק זה מה שחשוב.
ואני חושבת על אנשים שסובלים יום יום, ברמה הפיזית, ואני סולחת אם נפגעתי, כי כל עוד לא הייתי בנעליים שלהם,
אין לי זכות לשפוט.

ובמקביל אני חושבת על העבודה שלי,
שהבסיס שלה הוא לענג אנשים, לשמח אותם, לספק להם אושר מיידי, גם אם הוא זמני.
וזו זכות בעיני לעבוד במשהו שעושה לי טוב וגם לאחרים.
אבל בעבודה שלי חושבים שאני הרמטכ"ל או רופאה וצריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה,
ובא לי לצרוח עליהם, שאנחנו לא מצילים חיים, שלא מצאנו תרופה לסרטן - די עם הסרט הזה!

למה? למה בן אדם חושב שזה בסדר להעיר אותי באמצע הלילה, בידיעה שאני חולה, עם חום, מנסה לישון,
על השטויות והסרט שהוא/היא/הם חיים בו?


מצאתי השבוע גן קסום,
לקחתי את אמא שלי לראות,
אמרתי לה שאני רוצה שאחותי תתחתן שם.

היא אמרה שהיא רוצה שאני אתחתן שוב ושהפעם עם מיליונר שיאפשר לי לענג אנשים בזמן שלי ובכיף שלי,
שנמאס לה וכואב לה לראות אותי עובדת כמו חמור.
ואני אמרתי שכנראה שאני אוהבת את זה ושזה לא כל כך קשור לכסף.

מצד שני הייתי נותנת הכל עכשיו בשביל להרדם כמו תינוקת, ללא טלפונים, ללא חלומות,
ולהתעורר כמו חדשה.