רומא לא נבנתה ביום אחד

החיים בדרום תל אביב יוצרים אשליה מסוימת.
פעם ראשונה שאני מרגישה שאני חיה חיים של המון אנשים במקביל בגלל הקרבה הפיזית בין דירה לדירה ועובי הקירות,
שכמעט ואינו קיים.
כשאתה שומע את החיים של אחרים במקביל לשלך, נוצרת תחושה שאתה מכיר אותם.
אבל זו רק אשליה, ותמיד, כשתכנס באמת לחיים של בן אדם, תוכל להכיר אותו.
ותמיד, המסקנה היא זהה - אף אחד הוא לא מה שהוא נראה או איך שהוא נשמע, (או איך שהוא נכתב).

כנראה שבגלל שאני סובלת מהשיפוטיות הזו כל החיים, זה נושא שלא מפסיק להעסיק אותי.
השבוע יצא לי להכנס לחיים של אנשים אחרים ולהבין עד כמה יש לי מזל ועד כמה יש אנשים שזקוקים לאהבה עוד יותר ממני,
וזה בסדר להבין את זה, זה לא אומר שאני שמה את עצמי במקום אחרון.


יצא לי גם לראות את עצמי בעיניים של מישהו שלא ראה אותי לפני כן,
למרות שהוא מכיר אותי כבר שנים.
זה נעים.
קצת מאכזב שכל השנים האלה כשרציתי את תשומת לבו, כשאמרתי לו בפירוש שייתן לי צ'אנס ושינסה להכיר אותי,
הוא סירב והתעקש שהוא מכיר אותי ופסל.
ועכשיו, כשאיבדתי ענין לחלוטין, פתאום הוא רואה אותי.
טיימינג זה הכל בחיים, ללא ספק.
אבל למרות הכל, ממש נעים לראות, להרגיש, שבן אדם מסתכל עליך ובאמת רואה אותך.


לו רק התת מודע שלי היה נכנס לשביתה ומפסיק להחזיר לי לחלומות אנשים שכבר לא בחיים שלי,
שלא מעניינים אותי, שמיציתי מיציתי מיציתי! הכל היה נפלא.
אולי זה גם חלק מהענין, להעריך את המציאות הקיימת מול העבר הכואב, כדי להמשיך הלאה ולשאוף הלאה.