רומא לא נבנתה ביום אחד

הג'ינג'ית מתגעגעת אלי.
הכלבה הזו פשוט גאון, היא סוחבת את המזרון מחוץ למלונה ומסדרת אותו ליד כורסת העישון שלי,
יודעת שאלה הדקות הבודדות שיש לה איתי.

גם אני מתגעגעת לכמה דקות איתי.
היום בעבודה פשוט ניתקתי את המוח, לא שמעתי כלום, לא הקשבתי לאף אחד,
הנהנתי וחייכתי ולא הקשבתי לשום מילה שאמרו לי.
אחד מהם עלה עליי וצחק בסוף הערב, שארבע שעות עשיתי עוואנטה של קיימת.

והפוסטמה ההיא, מזיינת לי בשכל,
יש לה המון "עצות" בשבילי, ואני יכולה להיות אמא שלה כמעט.
בסוף כל התובנות שלה והעצות של "אולי תעשי ככה" שחזרו כמה פעמים,
חייכתי ואמרתי שאולי כדאי שאני פשוט אהיה אני, כי אני לא ממש יודעת להיות אחרת.
והבוס קלט שלא ממש הצעתי, אלא הבהרתי, ונגע לה ביד במבט של "תרגיעי כבר".
אחר כך היא ניסתה לצאת מזה והשתמשה במטאפורה של "התעללות" על איזו שטות.
והבוס, שכבר קלט אותי, (כי אני גם פחות מסתירה, לא מספרת ממש אבל יודעת להבהיר את המסר),
אמר לה "להבדיל אלפי הבדלות" ושהדוגמא הזו היתה לא לענין.

מחר סוף סוף א' מגיע,
הוא מחכה כבר חודש לאישור הגעה ממני,
אולי אחרי שיחה איתו אני ארגיש שוב קצת אני,
כי כרגע אין לי זמן לטלפונים אז אין לי אפילו אשליה של השלמת חסכים.

ועם כל העייפות הזו,
עם כל הרעש בפנים ובחוץ,
וכל החסכים האפשריים,
לראשונה בחיי אני מסתובבת ברחובות ומרגישה שאני מקסימה,
לא שווה, לא ראויה, לא מוצלחת, לא כוסית, לא יפה.
פעם ראשונה בחיים אני מרגישה אשכרה מ ק ס י מ ה!
ואני מרגישה שזה יוצא החוצה לעולם וזה כיף.

עוד מעט יהיה לי יותר זמן להנות מזה,
אני אארגן את הזמן הזה - ויהי מה!