רומא לא נבנתה ביום אחד

יש סקס והעיר הגדולה בטלויזיה ובאמצע מבזק חדשות שמספר על הפגנה של עשרת אלפים איש בכיכר פריז.
בין רגע אני נשאבת תשע שנים אחורה, לתקופה שגרתי חמישים מטרים משם וכל שבוע היה יום שלם משתבש לי בגלל ההפגנות הללו.
ולשיחות הטלפון הטרנס אטלנטיות האינסופיות שלי ושל הנשמה שעסקו בעיקר במעלליה של סמנתה.
ואני תוהה, איך בפחות מעשור, הדברים הפכו לכל כך לא רלונטיים.
האם זה רק אצלי? האם זה כך אצל כולם?

זה כמו לראות סרט ולא להאמין שאלה היו החיים שלי פעם,
כמו כשאני מסתכלת באלבומי החתונה כאילו הם של מישהי אחרת.
יכולת המחיקה שלי מפתיעה אותי שוב ושוב,
לפעמים גם מעצבנת.

מצד שני, לא היה לי טוב אז למה לחזור לשם?
וסקס והעיר הגדולה לא באמת עסקה בסקס ומרגע שפצחתי במחקר המיניות שלי גיליתי עד כמה זו בדיחה.
התוכנית היחידה שאיכשהו נוגעת בזה בצורה קרובה למציאות, לא בגלל האסתטיקה שרחוקה מהמציאות, אלא בגלל הפתיחות, זו בורדל,
וגם זה לא ממש.

סקס הפך לדבר כל כך מסובך בשבילי ואני מתוסכלת,
כי כביכול זה היה כל כך קל עד לפני ארבע שנים.
אבל זה לא היה באמת, זה היה סקס בריחה.
אני חושבת שבדס"מ היה בשבילי סוג של טיפול, התחברות אל עצמי.
אני זוכרת שלא משנה כמה הייתי מאוהבת, כשהייתי נכנסת לספייס לא היה עם מי לדבר, הייתי עם עצמי וזה כל מה שעניין אותי.

כנראה שמה שאני אומרת הוא שהקושי שלי,
כנראה מאז ומתמיד, הוא להתחבר למישהו אחר באופן רגשי, דרך סקס וכנראה גם בשאר הדרכים.
פחד מאינטימיות?
סתם חושבת בקול רם.
אולי זה פשוט תלוי בזה שיגיע ויגע.