כיביתי שריפה היום.
לא, זו לא מטאפורה, אמיתי לחלוטין.
אני חושבת שרק עכשיו אני קולטת כמה זה היה מפחיד, באותו רגע פעלתי על אוטומט ועל אדרנלין.
אחר כך כולם דיברו על איזה קול אני ואחלה גבר,
טפחו לי על השכם כאילו יצאנו מגיבושון.
ואז, קרה משהו מוזר,
כל הבחורים סביבי נפתחו והתרככו והתחילו לדבר על אהבה.
כנראה שסכנה עושה להם את זה, או שסוף סוף הרגישו שהם יכולים לסמוך עלי.
אפילו הבוס הביא לי מתנה.
חזרתי הביתה מרוקנת,
חשבתי שאני אתפרק לחלוטין, מרוב אוברדוז, של הכל למעשה.
חשבתי שיהיה עצוב לחזור הביתה.
ואז גיליתי שאבא שלי, שהיה פה לתקן משהו כשהייתי בעבודה, השאיר לי כל מיני הפתעות חמודות בבית.
מכה בי כל פעם מחדש, השוק הזה מכך שיש אנשים בעולם שדואגים לי ואוהבים אותי,
בייחוד כשמדובר במשפחה שלי.
אני כל כך לא רגילה שאוהבים אותי, זה לא טבעי לדעתי.
אבל אני בהחלט יכולה להתרגל לזה.
לפני 14 שנים. 11 בדצמבר 2009 בשעה 20:39