רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מחליפה מצעים. על המזרון מלא כתמים של שפיך, של האקס בעל.
מאז היו רק קונדומים.
מוזר שלא יצא לי להרגיש שפיך חמים נוזל על הירך יותר מתשע שנים.
מה שכן, בלעתי המון מאז וכפולניה טובה כלום לא נזל.
הזוי לראות את הכתם הזה, שאין דבר שמסמל יותר ממנו חיים, כבר חום ומת כמו שהוא בשבילי.
אני חייבת לקנות מזרון חדש.

אני ישנה יותר ויותר גרוע, מזיעה בטירוף, חולמת חלומות קשים.
הלילה חלמתי על החלאה, הוא ירה לי ברגל עם אקדח ואני מסתובבת מדממת בקופת חולים ולא מוצאת אף אחד שיוציא ממני את הכדור.
אני יוצאת לרחוב ואני מרגישה רעב עצום ומוצאת פיצריה, עומדת בתור ופוגשת מישהי שהיתה החברה הכי טובה שלי יותר מעשרים שנה.
היא אומרת לי שהיא לא מאושרת ושהיא צריכה אותי בחיים שלה.
אני מתעלמת ממנה ונזכרת במשהו שסיפר לי אחד העובדים שלי, שיש חדר אחורי במקום הזה, עם פיצה מדהימה שרוב האנשים לא מכירים.
אני הולכת לשם ואכן הפיצה נפלאה וגם החדר מקסים.
אני מוצאת יציאה אחרת לרחוב ונזכרת שאבא שלי צריך לבוא לאסוף אותי.

וא' אומר "הוא באמת ירה לך ברגל כפרה".
אני גוררת את הרגל הזו, את הפצעים שלי, כבר יותר מדי זמן.
יש לי משפחה עכשיו, יש לי עובדים שדואגים לי יותר ממה שאני דואגת לעצמי.
יש לי בוס שכועס עלי כשאני עובדת יותר מדי.
יש לי את החדר האחורי הזה, ששמור לאנשים שמעריכים את האיכויות שלי ושל הקיום בכלל.
אני חייבת להוציא את העופרת הזו מתוכי.