רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי שבוע לארגן את החיים שלי מחדש, לנקות את הבית, לבשל ולהקפיא כדי שיהיה אוכל אמיתי ואני אפסיק לאכול זבל.
כרגע רק לעשות כביסה זו מטלה קשה מנשוא.
אני צריכה לחזור להרגיש בן אדם ואשה ולעשות קצת מניקורים ופדיקורים, הורדת שיערות ולעשות סדר בערמות הבגדים כדי למצוא משהו נורמלי ללבוש.
אבל רק קיפול הכביסה זו מטלה קשה מנשוא.
אני צריכה להזכיר לעצמי מי אני ומה אני שווה ולשלוף את הבטחון העצמי שנדחס עמוק למעיים וסתם יושב שם ועושה לי כאב בטן,
ומצד שני לגייס את כל הצניעות שלי וללמוד לשים את האגו בצד, לראות את התמונה הגדולה ולהבין שזו מטרה גדולה יותר ושזה שווה את זה.

אבל כל מה שאני מצליחה לעשות כרגע זה לישון ולאכול.
אני אוכלת כאילו לא אכלתי חודשיים, (מה שלא רחוק מהמציאות), ואני ישנה בעיניים פקוחות כי החיים בשכונה הזו לא מאפשרים שינה אמיתית.

אני רק רוצה להתעורר מלאת אנרגיות, אופטימיות, תקווה ולהרגיש שקטן עליי,
שאני יכולה לאכול את העולם בלי מלח ואוטוטו כל הפאזל יסתדר במקום.
נו כבר.