רומא לא נבנתה ביום אחד

הגוף שלי מרוסק והמערכות משובשות, שוב צריך בדיקות, שוב יקחו כמה שבועות או כמה חודשים כדי לתקן את הנזק.
אני מסתכלת בראי ורואה אשה מבוגרת, המבט המפורסם בילדותיותו נעלם, משהו עצוב ושבור מסתכל עלי.

אני מטיילת עם חבר בעיר, הולכים לאכול חומוס ואני קולטת שאחרי זה אני אוכל ללכת לנוח כמו רוב בני האדם בשבת אחה"צ.
חברים אחרים מתקשרים, רוצים לקבוע, לעשות תוכניות להמשך השבוע לפני שאני אכנס לטירוף נוסף.
יש לי זמן לראות טלויזיה וב"בטי" מעלים את עניין הבחירה בין קריירה לחיים אישיים.
האמריקאים משכנעים אותנו שאפשר הכל ביחד אבל כשהחבר שואל אותי מעל המסבחה, מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה,
אני עונה "בעל עשיר".

אני עייפה מלעבוד כל כך קשה ולשלם מחיר כל כך יקר.
אני עייפה מאנשים עם בעיות נפשיות שרע להם אז הם הופכים עולמות כדי שיהיה לי רע.

יש לי שיחה עם אחותי על יצירה ועל מיינסטרים ואני מסבירה לה בפעם המיליון שאיכות היא מילה גסה במדינת ישראל.
כולם סביבי, הקרובים אליי, מתעסקים שוב ושוב בדילמה הזו - לא להתפשר על היצירה שלך לעומת המחיר שזה גובה ממך.
יצא לי בטעות השבוע לקרוא מאמר שכתבה מישהי שהיתה מגעילה אליי בעבודה.
היא טענה שאני חיה בסרט ושאני לא מוכשרת כמו שאני חושבת שאני, וזו מישהי שאין לה מושג שאני כותבת.
המאמר שלה היה ילדותי ופתטי, מדושן במגניבות ספקטורית מהניינטיז, בינוני להחריד.
אנשים בעיר הזו כל כך עסוקים בלהיות מיוחדים שזה עצוב ומעורר רחמים, ואני כרגיל מעצבנת אותם עוד לפני שנשמתי בכלל.

אני רק רוצה להרגיש עירנות, אסתפק בזה כרגע, אבל זה ייקח זמן.
המשפט שאני שומעת הכי הרבה לאחרונה הוא "תפתחי עור של פיל".
הלוואי והייתי יודעת לעשות את זה, לפעמים אני מרגישה שאין לי עור בכלל.