רומא לא נבנתה ביום אחד

יש דברים שכמה שתתעלם מהם, בסופו של דבר תאלץ להתמודד איתם.
אחד הגדולים ביותר ברשימה הוא הזדקנות.

כן זה מפחיד, מצד שני אפשר להנות מהיופי שבבגרות, ומצד שלישי הכל תלוי בנו.
אני כבר כמה זמן אומרת שאני בת 40.
הנשמה חוטף מזה קריזה ואמא שלי כנ"ל - "את עוד לא בת 39 אפילו!"
אבל במקביל אבא שלי לוקח אותי לשיחה על הקפאת ביציות.
זה מרגיש קצת כמו השיחה ההזויה שהיתה לנו לפני עשרות שנים, על קונדומים.
מביך אותי ואמא שלי מנסה לכווץ את עצמה מתחת לשולחן ומחליפה צבעים, נשבעת בסימני ידיים שלא היה לה מושג שזה עומד לקרות.

אני חושבת על כמה שאני דומה לו, אפילו פרץ לי רווח בין השיניים בשנה האחרונה, בדיוק כמו שלו.
וגם אני בוטה וישירה כמוהו ואנשים נפגעים מזה לפעמים, קצת יותר מלפעמים.
אין לי ברירה אלא להודות שהוא צודק ואני מבטיחה לו שאני אברר את העניין.

הם קונים לי חמסות וכל מיני קמעות ואומרים לי שוב ושוב כמה שהם אוהבים אותי ואני חושבת שזה לא כמו שהרגשתי פעם,
שהם מאוכזבים שהילדה שלהם לא "מסודרת" כמו הילדים של החברים שלהם, הם פשוט מזדקנים ומודאגים שיום אחד הם ישאירו אותי לבד.

אני מסתכלת באיזה מגזין ומגלה שרווח בין השיניים זה הלהיט החדש.
יש גם כתבה על קרמים לגילאים שונים ואני תוהה אם אני אמורה להתעמק בזה שמתחת לגיל 40 או זה שמעל.

יש בעיר אחרת חבורה של גברים שקוראת לי "מוניקה בלוצ'י", זה תמיד נחמד להכנס לחדר ולשמוע את קריאות השמחה האלה -
"הנה היא! מוניקה בלוצ'י שלנו! סוף סוף ירדה אל העם!"
לפני כמה שבועות, במקום העבודה האחרון, היתה שיחת גברים על נשים יפות.
בגלל שאני בעיקר עובדת עם גברים, הם לפעמים שוכחים שאני שם ומדברים חופשי.
מישהו זרק את השם שלה והשאר אמרו שכן, היא מדהימה, אבל היא ממש אשה...

מה שאני באמת רוצה לומר הוא שיותר ויותר אני מרגישה שהעולם שייך לצעירים.
אני יודעת שהחברים שלי שנשואים ועובדים במשרדים, לא מרגישים את זה, כי הם רוב הזמן מוקפים בבני גילם.
אבל אני רוב הזמן מוקפת בבני עשרים והם עושים לי רע.
הבעיה העיקרית היא שהם ובעיקר הן, לא חושבים רחוק, לא עולה על דעתם שזו הפרנסה שלי,
שזו הקריירה שלי.
שאני משלמת מחיר מאד יקר בגלל הגחמות הילדותיות שלהם אם לא נעים לי לעבוד ואם הם עושים הכל כדי שאני אתפטר או כדי שיפטרו אותי.
רק כי הנוכחות שלי מאיימת עליהם.

אני שלמה עם הלוק שלי ועם ההתבגרות שלי וגם עם ההזדקנות שלי,
אבל אני שונאת את הצעירים.
אני משערת שהם שונאים אותי כי אני לא מקנאת בחדוות הנעורים שלהם,
כי אני כבר בשלווה ובבטחון שלי עם עצמי.
אבל אני זו שמשלמת את המחיר על האגואים הרעועים שלהם,
וזה מתחיל לעלות לי על העצבים.

ישבתי השבוע עם א' בבית הקפה האהוב עליי ודיברנו על כך שזה מבאס תחת שהטובים בחיים לא מנצחים.
רק מי שדורך על אחרים ומתחמן, כמו בכל סדרות הריאליטי האלה,
הוא זה שמצליח בעולם בסופו של דבר.
ועדיין אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כזה.