רומא לא נבנתה ביום אחד

החרמנות מתחילה לחזור לי, כנראה שזה משהו שמגיע יחד עם עירנות ומספיק שעות שינה.
עד כמה זה חולני/פתטי שאני מתחרמנת מהפרסומת של קראנץ'?

יש מישהו בעבודה החדשה שעושה לי את זה.
אני שומרת מרחק ונמנעת משיחות איתו כי יש לי חשש שמדובר במטומטם וזה יוריד לי את ההתרגשות בגדול.
כל כך הרבה זמן לא התרגשתי מבן אדם אמיתי, לא איזה ויז'ואל חולף ואסטטי, בן אדם עם איכסה של בוקר בעיניים וצחוקים של עירנות בצהריים ויאוש של סוף יום עבודה.
בן אדם של הפסקות סיגריה, התרגשויות של האם נצליח לסנכרן הפסקה והאם יפריעו לנו באמצע?
לפעמים אני חושבת שהוא רואה אותי ולפעמים לא ולפעמים אני חושבת שהוא סתם פלייר ולפעמים הוא נשמע אידיוט לחלוטין וזה נחמד למרות הכל, כי זה כבר לא קרה לי שנים ואני רוצה קצת להתענג על זה.

ואח שלי הלך לאיזה מעלה באוב לבדוק מה קורה עם האחיות המעצבנות שלו שמסרבות להתחתן, אמרו לו שאני מתחתנת שוב תוך שנתיים.
ואבא שלי רק מודאג שאני אקפיא ביציות.
ואני רוצה רק להמשיך להתרגש שוב.
נכון שבא לי סוף סוף עומק ונחמה ואהבה ורגשות.
אבל אולי קצת לפני זה לשבור כמה לבבות? לשמן ולנחם לפני הכל קצת את הגלגלים של האגו הנשי?