רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת שהגיע הזמן שאנער את הזכרונות מהאבק ואעשה בהם שימוש חיובי.
אני הייתי שפחה מצטיינת לפני כמה שנים, לא היתה עליי אף אחת בשליטה מלמטה. בשנייה שקיבלתי את הלגיטימציה להתיילד, להתחנף (והכל היה תמיד עם קריצה), השגתי כל מה שרציתי.

יש לי נטיה לעשות הפרדה מוחלטת בין מה שאני מגדירה כמציאות לבין העולם הפרטי שלי – אבל למה לא לערבב? יש כאלה שיקראו לזה איזון.
יש לי יכולות מסוימות, להקטין את עצמי ללא הקטנה, למה לא לעשות בזה שימוש כדי להשיג את מה שאני רוצה?

אני בודקת את זה לאחרונה בעבודה וזה עובד, יש יתרון עצום בלעבוד רק עם גברים, לחייך, להסמיק, לבקש עזרה, להראות אבודה ואובדת עצות כשבפנים אני יודעת שאם אמשיך את המשחק הזה אוכל להשאיר את כולם מאחור, רק ענן של אבק ישאיר סימן של "הקטנטונת" שהיתה כאן לפני זה.

ותמיד נמצא שם הקושי, הזכרונות מנשים שאני לא מעריכה, מניפולטיביות, שפגעו בי והרסו לי.
תמיד נמצא שם המצפון המחורבן שלי שאומר שזה לא בסדר.
ואני מנהלת עם עצמי את השיחות האלה –
תקשיבי יקירתי,
סבלת מספיק עד עכשיו, את יודעת מה את רוצה, את יודעת מה את צריכה, למה שלא תלחמי על זה?
מי שמפסיד בקרב זו בעיה שלו, לא נלחם מספיק, זלזל באינטליגנציה שלך, בידע שלך.
וזה לא שאת הולכת לדרוך על גופות, אין לך כוונות ללכלך ולסכסך כמו שהבזויות האלה עושות ועשו לך תמיד.
את פשוט הולכת להשיג סוף סוף את מה שאת צריכה, יש לך מטרה – לכי איתה עד הסוף.

הדבר שאני נוטה לשכוח וחבל, חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב, הוא עד כמה זה קל, עד כמה זה משחרר, לאבד שליטה, לוותר על האגו וכמה הרבה עונג קיבלתי שם.