רומא לא נבנתה ביום אחד

לא מתאים לי מזג האויר הזה, הוא נועד למסודרים, לא למתחילים כמוני.
ואני מרגישה כמו מתחילה, כמו בת 16 שמגלה את העולם ואת ההורמונים, והאביביות של השבועות האחרונים זה בדיוק מה שהתאים.
אני כבר לא רגילה לשקוע, לרחם על עצמי, להרגיש רע עם עצמי, תחושה נעימה זה דבר ממכר.
אני ממש מפחדת מזה פחד מוות, אבל כנראה שחייבים מדי פעם.

לא סיפרתי לא' על הבחור מהעבודה, יש לו נטיה להרוס לי או כפי שזוגתו אומרת, (אותה זה מצחיק) - לא ייאמן איך שהוא מקנא לך.
אבל השבוע כשגיליתי שאכן מדובר באידיוט ואיבדתי עניין לחלוטין, החלטתי לספר.
התגובה של א' היתה משעשעת.

"כפרה, הוא לא בליגה שלנו והוא תפרן לגמרי, החלטנו שאנחנו מבוייתים על בעל עשיר הפעם".
הוא צודק, לא בקטע של פוקוס על בעל עשיר אלא על הקטע של להפסיק לברוח למקומות לא מדויקים כי זה מה שבנמצא.
מצד שני אני לומדת לפלרטט, מרגע שהוא לא מעניין אותי זה הרבה יותר קל,
למרות שהשבוע כשהוא פתאום בא וחיבק אותי בלי סיבה של ממש, קפאתי.
אני עדיין לא יודעת להתמודד עם מצבים כאלה.

פוקוס, היא מילת המפתח כרגע.
יש המון דברים טובים בעבודה החדשה אבל הדבר שהכי קשה לי איתו הוא חוסר האינטימיות.
אני רגילה לעבוד במקומות קטנים, צפוף וחם מאד ועובדים שעות עם מעט אנשים ונוצר קשר חזק מהר מאד והכל גלוי ופתוח.
כאן זה סוג של מפעל, אנשים יכולים לעבוד שנים ביחד ולא לדעת כלום אחד על השני, וזה לא פשוט לי.
זה לא שמגעילים או מנוכרים, ההתנהלות פשוט מאד לא אישית.

אני מנסה להזכיר לעצמי שזה דבר טוב, שהאינטימיות צריכה להיות בחיים האישיים, שזה מה שהעבודה הזו מאפשרת לי ליצור.
אבל כל כך קל לי לברוח, להשקיע את כל כולי בעבודה ובאנשים שסביבי ולא בעצמי.

אני חושבת שאני מתחילה להלחץ.
א' עובר לארץ אחרת בעוד כמה חודשים וזה אומר שלא ישארו לי יותר אנשים קרובים אלי בארץ,
כולם עברו לחו"ל.
אלה שנשארים הם פחות קרובים, אני לא מרגישה איתם בבית כמו עם א' או הנשמה או הנשמית.
ואולי זה מה שיזיז אותי סוף סוף, לדאוג לי, לחיים האישיים והרומנטיים שלי.
כי המראה מהצד השני די מלחיץ, היתה לי הזדמנות פז השבוע כמעט לחזות בזה.

אבא שלי, שהתאהב בי לראשונה השנה נעשה מהאבות הלחוצים והדביקים שרוצים שאני אלך איתם לכל מקום.
הוא מתקשר שלוש פעמים ביום לשאול מה אכלתי, כאילו שיש איזה סיכוי שבעולם שהפכתי לאנורקסית, והשבוע באמצע חתונה,
כשסלבריטי שווה במיוחד התיישב לידי והתחיל לדבר, הוא צץ עם צלחת מלאה בבשר ואמר שהוא מצטער להפריע, (עאלק), אבל הילדה שלו צריכה לאכול.
מאחר ואף אחד לא מכיר כאן את אבא שלי, אציין שהבן אדם שני מטר גובה ומטר רוחב, עם מבט רצחני בעיניים...לא משהו שבחור רוצה לפגוש
עוד לפני הדייט הראשון.
בכל אופן, הוא התקשר בשבוע שעבר להציע לי ללכת איתם להופעה של להקה שעושה קאברים של קווין...לקח לי בערך שלוש שניות להבין שמדובר
בלהקה של אוליב ושחצי מהקהילה לפחות תהיה שם.
האימאג' הזה שרץ לי בראש, אני בהופעה עם אבא ואמא ופתאום עטים עלי לובשי שחורים וקולרים שצועקים "עוגי!", וואי וואי וואי...
רק זה חסר לי.

בקיצור, פוקוס היא מילת המפתח לעכשיו.