רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת המון על אינטימיות, על מה היה יכול להפריע לי אם סתם הייתי תופסת איזה זיון, למה אני כל כך נמנעת מזה.
וכל מה שצף לי בראש זו התחושה הזו, שלא ניתן להסביר אותה במילים, של הזרות, הניכור הזה של אחרי, הריחוק.
וזה לא שהיו שם רק כאלה שקמו וברחו, היו הרבה שרצו לחבק, לישון ביחד, לדבר.
זו הייתי אני שהיתה בורחת.
אני אלופה בלייצר אינטימיות אינסטנט בסקס, זה כל המסביב שאני לא יודעת.

אתמול, אחרי כמה ימים של איכסה, פשוט נכנסתי לאוטו ונסעתי הכי מהר שאני יכולה למקום היחיד שבו אני מרגישה שאני יכולה להתפרק טוטאלית.
בעיניים דומעות וקול חנוק של ילדה בת שלוש, אמרתי לה שאני עייפה מלהיות גיבורה והתפרקתי.
שלוש שעות רק בכיתי והיא חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי ושאני לא צריכה להיות גיבורה ושהיא יודעת כמה קשה לי.
היה עד היום חוץ ממנה אך ורק בן אדם אחד שאפשר לי את זה, שלא הרגשתי איתו קמצוץ זרות קטן שבקטנים, האקס בעל.

אני יודעת שיש לי המון מזל שהצלחתי להגיע למקום הזה בחיים עם אמא שלי.
אני רואה מספיק חברות שלא מצליחות, שקיוו שכשיהיו להן ילדים משהו ישתנה, וזה לא.
אבל נמאס לי לראות את הדברים האלה, כי יש להן בכל זאת ילדים ובני זוג.

אני לא מוצאת לי שקט, לא מוצאת נחמה, כלום כבר לא מספיק,
ואני לא יודעת מה לעשות.