רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא יודעת איך לא לשדר לאנשים שאני לא יכולה ולא אמורה להכיל אותם.
עוד ארוע של העבודה, עד שיש לי זמן חופשי, הם מספקים לי לו"ז צפוף בתירוץ של גיבושון.
ואני בעד, שלא תבינו לא נכון, אבל אם עושים לי ארוע כיף, תנו לי להנות.
אבל הבוס שלי, כמה צומי וחיזוקים הבן אדם הזה זקוק וכרגיל דווקא ממני.
היו שם המון אנשים אבל כל פעם שהוא זקוק לחיזוק המבט שלו נופל עליי.

ובא לי לצרוח כבר, שיעזבו אותי, כל הטלפונים, כל הגברים החלשים והנשואים האלה, כל הנזקקים שבעולם.
די כבר, יש לכם בני ובנות זוג, יש לכם ילדים, תתרכזו בהם, תעזבו אותי,
אני צריכה משלי.
מגיע לי משהו משלי.

בסוף הלילה נתקלתי בשכן,
מי יודע, אולי אם עד לפני כמה זמן היה לי פנאי, יכול היה לקרות שם משהו.
הוא היה עם החברה החדשה שלו וסיפר לה שהתחלתי חיים חדשים,
הוא אמר לה שהוא מבסוט לראות אותי חוזרת מבילוי,
שעד לא מזמן עבדתי כמו מטורפת ואף אחד בבניין לא ידע בכלל איך אני נראית.
התביישתי לספר שחזרתי מארוע של העבודה.

החור הזה בבטן שורף אותי מבפנים.