רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי כמה בוסים בעבודה, זה מורכב להיות בורג קטן במערכת, אבל אם הם אנשים טובים זה אומר שיש הרבה אנשים שדואגים לך.
הסגן של הבוס הגדול לקח אותי הצידה אתמול ושאל מה קרה, אמר שאני לא עצמי כבר כמה ימים.
יש בו משהו חם וקורן ולבבי ואמיתי, מהאנשים הנדירים האלה שאתה רוצה בצד שלך.
הוא אמר שאני תמיד שרה וצוחקת ומצחיקה ולא סותמת את הפה ופתאום משהו השתנה.

אני חושבת שאם מישהו היה אומר את זה עליי עד לא מזמן, אנשים היו שואלים - עוגי? אתה בטוח שאתה מדבר על עוגי?
היא ביישנית ושקטה ועצובה ועצבנית וסגורה וקשוחה - אין מצב שזאת עוגי.
אני פתאום קולטת שבפעם האחרונה שהייתי כזאת, אחת כזו שמעירים לה שהיא עושה יותר מדי רעש, היתה בתיכון.
ועכשיו, כנראה שמשהו השתחרר, משהו שהושמד בגיל 17, באונס הראשון. אולי סוף סוף אני אוכל להיות עצמי.

אמרתי לו שאני עוברת שבוע קשה ושזה יעבור.
אינשאללה שיעבור כבר.

אחותי התקשרה אתמול, אני לא מצליחה כרגע לתקשר איתה, היא יודעת שקשה לי מאד אבל אני לא נותנת פתח.
היא סיפרה על איזה כנס שהיא נכחה בו, אמרה שהיא כל פעם בשוק לגלות שהיא מכירה המון נשים בגיל שלי ולא עולה על דעתה.
אמרה שהן כולן יפות אבל עייפות וקמלות, שאני כמו אפרסק עסיסי ובשל, שאין דברים כאלה.

המכרה שנזרקה על ידי האקס המיתולוגי קפצה לחמש דקות שהפכו לשעתיים של שיחת בנות כיפית.
היא תבוא שוב בהמשך השבוע.
אמרה שהיה שווה הכאב לב רק בשביל להכיר אותי, שאני מדהימה ושהיא רוצה להיות חברה שלי.
אנשים רואים אותי פתאום, אשכרה רואים אותי סוף סוף.

ותוך כדי שהיא דיברה, ברקע האיש מהפנטזיות דיבר בטלוויזיה.
ביקשתי סליחה לרגע והגברתי, ואז הוא שוב שר את השיר הזה שמפתל לי את הלב.

יש לי תחושה שאני מקבלת סימנים מהיקום ואני לא יודעת לפענח אותם.
ובמקביל המון מעגלים נסגרים ואני מתפללת שזה נועד לפתיחה של חדשים.