רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מתחילה לעשות צעדים קטנים.
נכנסתי סוף סוף לג'יי דייט. הפעם אני יודעת שהרוב שם חארות שמחפשים זיונים והסיכוי למשהו רציני קלוש אבל אני רוצה להתחיל לצאת לדייטים,
ללמוד לתקשר עם גברים בקונטקסט אחר.
מסתבר שגם להגיע לדייט זה לא כזה פשוט, אם כבר מישהו לא מחריד למראה עין הוא ישר מזמין אליו הביתה, עאלק מחפש אהבה...

אבל אני מדברת עם גברים זרים, חדשים, שאני לא מכירה וזה צעד עצום בשבילי.
המלחמה הזו, לחזור להשתבלל מתישה אבל היא תשתלם בסוף.
היום למשל, בחרתי לבלות עם חברים ואנשים שאני לא מכירה.
הפיתוי ללכת למשפחה ולבלות איתם היה חזק, אבל לא ויתרתי לעצמי.
הכרתי המון אנשים חדשים וגם כשהצורך לחזור הביתה היה חזק לא ויתרתי ואז הצטרפו עוד ועוד אנשים ונהנתי ותיקשרתי.
היו המון נשים מקסימות, דיברנו על כמות הנשים המדהימות שאנחנו פוגשות וכמה קשה לפגוש גבר שידהים.
אבל יש כאלה, כולן אומרות שיש מעטים אבל יש.
היו שם כמה כאלה היום, נשואים אמנם אבל טוב לדעת שהם קיימים.

הביאו רווק שווה למטרת שידוך, היינו כמה רווקות שם והוא נדלק על זאת שהתעלמה ממנו כל הזמן.
לראשונה זה לא הזיז לי, למרות שהייתי שמחה אם הוא היה מתלהב ממני.
גם כי אני מאד אוהבת אותה וגם כי אני לא זקוקה לתחושה הזו של "מה אני עשיתי לא בסדר, למה לא רוצים אותי".
אני חושבת עם עצמי טוב טוב אם אני באמת מעוניינת ואני בעיקר מעוניינת בתחושת התעניינות בי ואם זה לא שם, אין טעם.

הסכמתי אפילו ללכת לאיזו מסיבה אחרי זה למרות שהפיתוי להמשיך ולנסוע הביתה היה גדול מאד, ושוב הסתבר שהמלחמה בעצמי משתלמת.
הלוואי וזה יהפוך לטבעי יותר בקרוב.
רק חייבת להזכיר לעצמי שכלום לא קורה בן לילה.
אולי לא קרה כלום השבוע אבל אני מרגישה שעשיתי צעד ענק.