אז אחד, חמש דקות אחרי שדיברנו, הציע שאני אבוא אליו הביתה.
שני, נתן את הכתובת בפייסבוק, אישר את החברות, אך מסרב לדבר איתי.
שלישי, רוצה בכלל שאני אעזור לו למצוא עבודה.
ורביעי בודק יעני בעדינות את רמת הקינקיות שלי.
הג'יידייט האלה בכלל הזויים - ברור שיש שם תמונות של אנשים שלא קיימים, כאלה שאמורים לגרום לי להיות חייבת לעשות מנוי.
אחד מהדימיוניים האלה אפילו שלח לי "תודה אבל לא תודה" למרות שמעולם לא פניתי אליו,
כנראה שבראש שלהם צרפתי הורס עם עיניים ירוקות ושיער גולש הוא משהו שאף בחורה לא תעמוד בפניו.
צריך לספר להם שיש בחורות כמוני שהדבר שהכי דוחה אותן בעולם זה שיער ארוך.
יש עוד כמה אתרים שבדקתי, בכולם צץ החלאה, פחד מוות בנות...
אבל הוא לא יעצור לי את החיים שוב.
בכלל כמות ה"מאסטרים" באתרי ההיכרויות די הזויה.
אני מסתכלת כל פעם מי בחן את הפרופיל שלי וזה מדהים איך המציאות לא משתנה, גם הוירטואלית.
בודקים אותי חטייארים בני חמישים שנראים בני שבעים, כאלה שכל פעם אני כמעט עפה מהכיסא כשאני פותחת את הפרופיל וזועקת
"איכסאעלכ!!!" וכרגיל, בני 27 שחולים על מבוגרות.
אני נזכרת בימי הבדס"מ, כמה זה היה קל להכיר, כמה זה היה מחמיא ונעים להיות כל כך מחוזרת.
אין לי כמעט תמונות שלי אז אני צריכה לגזור מכל מיני תמונות קבוצתיות.
מצאתי תמונה יפה מהערב שבו היה הסשן הפומבי הראשון שלי. הראשון מני רבים.
כל כך מוזר לחשוב שעד לא מזמן יכולתי כל כך בקלות לעמוד/לכרוע/לשכב וכיו"ב, עירומה לפני עשרות אנשים ולגמור ולגמור ולגמור ולא הזיז לי כלום.
ופתאום, כשבחרתי בחיים וניליים הכל כל כך מסובך.
לא מתייאשת עדיין, אפילו די משועשעת.
זו רק ההתחלה.
לפני 14 שנים. 24 באפריל 2010 בשעה 16:02
