רומא לא נבנתה ביום אחד

הלוטוס שלי לא פרח מיום שעברתי לבית הזה וכל דגי הזהב מתו גם כן.
אני חלמתי עליו מיום שחזרתי מתאילנד, רק שם הבנתי עד כמה מים מרגיעים אותי.
אמא שלי קנתה לי אותו בשביל המזל.
שנים שהיא נאחזת בסמלים וקמעות, רק שהמזל הנאחס הזה ייגמר כבר.
ואני איתה, סופרת מחדש גופות ומחשבת שוב מספרים של דגי זהב אדומים ושחורים.

והשבוע, התחיל לבצבץ ניצן קטן והגמבוזיה ילדה המון דגיגונים קטנים ויש שוב אוירה של שמחה במים.
ניסיתי לחזור בטבעיות לדפוס של חיפוש משמעות בהתרחשות הקוסמית הזו, ואז זה הצחיק אותי.
אין לי צורך בזה יותר, אולי כי הדרך כל כך ברורה לי עכשיו,
הדרך אל האושר, הדרך אל המזל.
לא בחיפוש נסתרות אלא בבחירת מסלול שלא צפיתי מעולם, שמרגיש כל כך נכון.
עד עכשיו היה שלב מספר אחד בראש, לא ראיתי מעבר לכך כי מדובר במשהו מאד מורכב.
ובשבוע האחרון הולך ונרקם לו שלב מספר שתיים, שגם לו, מעולם לא ציפיתי ופתאום הוא מגיע בטבעיות.

אני מדברת בלילה עם א', אין לי שום סיפורים מרגשים בשבילו, סתם שיחה שגרתית על העבודה והקרובים אלינו.
מרוב געגועים הוא המציא לי שם חיבה חדש והוא אומר לי -
"כפרית, אני יודע שלא קרה שום דבר מיוחד אבל בחיים לא נשמעת לי כל כך טוב".
וזה נכון.

הוא שולח תמונות ממקומות שגרתי בהם, חגגתי בהם, הייתי מאושרת בהם יותר ממה שאוכל אי פעם להסביר.
קצת צובט לי בלב הזכרונות, אבל אני רוצה רק לבקר, לא רוצה את החיים ההם שוב, נפלאים ככל שהם היו.

אני מחפשת בפייסבוק את האקס בעל, כמו שאני עושה כבר שנים ולא מוצאת,
מקווה למצוא תשובות, איזו סגירה.
וסוף סוף אני מוצאת אותו, רק נרשם כנראה, יש לו שמונה חברים.
מצד שני, מעולם לא היו לו חברים.
יש שם רק בחורה אחת, בפוזה סקסית כזו ואני חושבת שזו החדשה, כנראה שהזונה שהפכה לאשה מספר שתיים, כבר לא.
ואני מחפשת בעצמי את הזעם והכעס והכאב והנקמנות,
ולהפתעתי הרבה, מאד רבה - אני לא מוצאת.