רומא לא נבנתה ביום אחד

אמא שלי אמרה לי השבוע שהיא מאד מתוסכלת, שהגוף בוגד בה אבל היא מרגישה בת 18 והיא לא מצליחה להפנים את המציאות.
רוב הנשים בגיל של אמא שלי נראות כמו אמא שלה.
סבתא שלי היתה עושה סצנות קנאה לסבא שלי, שהוא הסתכל על ההיא וחייך אל זאתי וכנקמה היתה מרימה קצת את החצאית כדי שההוא יראה את
הברכיים היפות שלה ואז הוא היה מקנא בחזרה. אלו היו סצנות בשנות השמונים שלהם.
גם בגיל 95, לפני שהיא נפטרה, אף אחד לא האמין שהיא יותר משבעים.
איזו בהמה חדשה בעבודה אמרה לי השבוע שכשאני אהיה בגילה אני אבין למה דברים לוקחים יותר זמן.
אמרתי לה - "קוקי, אני הייתי בגילך כבר לפני שמונה שנים!" ומישהי לידי אמרה לה שתסגור את הפה שלא יכנסו לה זבובים.
כנראה שזה בגלל שאני בכלל מרגישה בת 16.

ראיתי השבוע מישהו שיצאתי איתו לפני כמה שנים. גם אז, חשבתי שהקסם האישי יכבוש אותי אבל הדלדול והזקנה הסריחו ממנו ונגעלתי,
והוא סך הכל היה מבוגר ממני בעשר שנים. ברחתי מהר כדי לא להגיד שלום אפילו, התביישתי להראות איתו בציבור.
יש לי רגעים מאד שטחיים מסתבר.

לא יודעת אם זו היתה חוסר השינה מרוב לחץ לקראת הדייט הראשון שלי מזה מיליון שנה בערך. אולי הPMS, אולי האוברדוז של כל כך הרבה אנשים
חדשים בעבודה. אולי האכזבה מלגלות שזוג החברים האחרון שלי בארץ גם עוזב לגולה בעוד כמה חודשים.
איבדתי את הסבלנות והיכולת להכיל.
ישבתי מולו, הוא סך הכל מבוגר ממני בשנתיים, אבל הוא נראה לי כל כך זקן.
והוא לא חייך, אמר שהוא לא אוהב לחייך. זה הלחיץ אותי.
אחרי עשר דקות כבר לא יכולתי, עשיתי משהו שמעולם לא הרשתי לעצמי לעשות. הייתי חסרת נימוס ורגישות ואמרתי לו שזה לא יקרה והלכתי.
רצתי למשרד של חבר שעובד ליד בית הקפה ועטתי עליו בחיבוק ענק של הקלה.
איך זה שכל החברים הבנים שלי כאלה מדהימים וכל הגברים שאני פוגשת כאלה דוחים?

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.
לא מחפשת זוגיות, גם לא את אב ילדי.
אני רוצה קלילות ונעימות. סקס ובילויים, בלי להכיר את החברים/ההורים/הילדים. בלי שיחות נפש קורעות לב, המון המון סקס וצחוקים, זה מה שאני
רוצה עכשיו.
לא מבינה למה זה כל כך מסובך.
נראה לי שאני צריכה לחזור לקטינים.

מה שכן, אני גאה בעצמי בדבר אחד. האינטואיציות שלי עובדות, אני לא מתעלמת מנורות אזהרה רק בגלל שאני רוצה נורא, כפי שעשיתי בעבר.
ובן אדם שלא מחייך, משהו מסוכן שם.