רומא לא נבנתה ביום אחד

א' נכנס ברוח סערה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל והוא נראה מותש ורזה נורא.
הוא מנתק את הטלפון ומחבק אותי "סוף סוף הגעתי הביתה" הוא אומר.
אני מוציאה אותו לאכול ואחר כך לשתות ואז מכינה לו מיטה עם מצעים נקיים ומפעילה את המזגן.

בבוקר אני מתעוררת שוב לטלפונים, הפעם הקול שלו נשמע שונה, אני חוזרת לישון.
הוא מעיר אותי בלחש ואומר שהוא הולך לשבת בבית קפה ולעשות טלפונים,
אני חוזרת לישון.

אני מצטרפת אליו הרבה יותר מאוחר, הגוף שלי מרוסק וכל הבלגנים האלה עושים בי שמות פיזית ורגשית.
הוא אומר ששבועיים הוא לא ישן כל כך טוב כמו הלילה ואז אנחנו חוזרים לשיחות הרגילות שלנו.
כרגיל הוא מצליח לשים אצבע על הכאבים שלי ומזכיר לי לסלוח לעצמי ולהפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי.
אנחנו ממשיכים לטחון כל דבר עד דוק, כמו שלא יצא לנו לעשות כבר שלושה חודשים.

הבעיה העיקרית היא שאני לא מכירה את עצמי בחודש האחרון, אבדתי אי שם בבלגן של הכדורים וההורמונים והכולסטרול,
כל מה שמשתולל לי בגוף.
קיויתי שהמפגש המחודש איתו יזכיר לי מי אני אבל רק עולות עוד ועוד שאלות.
ורק כשאני משחררת אותו לעוד סידורים וחוזרת לבית שלי, אני מבינה מי אני ואיך בכל הבלגן הזה משהו אחד מאד ברור לי,
ולאנשים שאני אוהבת,
אני בית.