רומא לא נבנתה ביום אחד

לפני כמה שנים נתקלתי ברחוב בחבר של האקס ודיברנו על ההיעלמות הלא ברורה שלו מהחיים של כולם.
קיבלתי תחושה שהוא כועס עלי, כאילו שבגלל שהוא עזב אותי הוא גם עזב את החברים שלו, אמפתיה לאישה נטושה לא ממש היתה שם.
ואז הוא הטיח בי "טוב נו, אשה חזקה זו בעיה..."

העניין הוא שככל שאני יותר ויותר מכירה נשים, אני לא חושבת שאני מכירה אשה חלשה. גם אלה שחושבות שהן חלשות, בעצם מאד חזקות.
אבל כשזה מגיע לגברים, תמיד נאמר בסלחנות - טוב נו, את יודעת, הוא גבר, יש לו אגו, קשה לו.
והאגו הזה, הופך אותם לכל כך חלשים ופתטיים, אני ממש מאבדת סבלנות מיום ליום, מרגישה כמו גננת.

אפילו כאן, יש אנשים שכותבים שנים, נשים וגברים, לפעמים מקיאים מילים בלי סוף, לפעמים נעלמים לתקופות מאושרות וחוזרים בהתפרקויות, או פשוט ממצים.
אבל רק גברים כותבים כאן בלוגי "אני הולך למות מרוב אושר וכמה שהחיים שלי מושלמים!"
עוד לא נתקלתי באישה שכותבת כאלה בלוגים מתוך צורך להראות לעולם.
לא עולה על דעתם שזה שקוף ולא אמין? שזה רק מעיד על בעיות? שמי שצריך להראות משהו לעולם במקום רק לחיות את החיים שלו, לא באמת מאושר?

ולמרות כל זאת, אני ממש נהנית מ"מחוברים" - מוכיח לי שעוד לא אבדה תקוותנו ולפעמים הם כן רגישים, מקסימים ושנונים.