רומא לא נבנתה ביום אחד

למרות התמיכה המשפחתית, העונג של בילוי רצוף של כמה ימים עם כל המשפחה המורחבת, כולל את הנשמה שבארץ, כמו בימים של פעם.
למרות כל זאת העצב לא עוזב אותי.
כל התוכניות העתידיות בעבודה התפוצצו בפרצוף,
כל ההבטחות נמחקו כלא היו,
אנשים שסמכתי עליהם תקעו סכין בגב והתקדמו על גבי, ממש בן לילה,
ועכשיו, דווקא בראש השנה, אני צריכה לעשות הערכה מחודשת של הכל ולהתחיל מחדש.

הבעיה במקצוע שלי היא שאף אחד לא לוקח בחשבון שיש לאדם חיים פרטיים והתוכניות שלו מותאמות אליהם ולא להיפך.
כי כל מי שבמקצוע הזה, בדרך כלל אין לו חיים אישיים.
החברה האהובה עליי בעבודה אומרת לי ביאוש שהיא לא יודעת מה לעשות כשהיא תהיה גדולה.
היא בת 42 ויש לה ילד והיא מתחילה להבין שאסור לבנות על המקצוע הזה לכל החיים.
כאן כמו ספורט, הגוף יבגוד בך,
אבל יותר מהכל, המערכת תבגוד בך.

אני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה וזה לא מה שאני עושה כרגע.
אבא שלי עצבני ומאוכזב עוד יותר ממני ואומר לי לעזוב כבר את המקצוע המסריח הזה,
כי כל מה שקרה הרחיק גם את התוכניות שלו לעתיד,
והכל היה כל כך ברור ומתאים ומושלם כדי סוף סוף להתקדם הלאה,
ופוף! בשניה אחת הכל התפוגג.

ובמקביל, יש ענן גדול שתמיד מרחף באויר בחגים ומגביר את כל העצב הזה.

אני מנסה לבשל ואבא שלי מציק לי עם שטויות ואני מנסה למצוא לו תעסוקה ולא מצליחה.
פתאום הוא לוקח את הטלפון, כמו אדם שגילה שיש לו משהו מאד חשוב לומר לעולם, ומחייג.
לא עונים לו והוא ממלמל "אמא שלך לא עונה" ומחייג לעבודה שלה, מבקש שיקראו לה,
ואני מנסה להזכר מה היה כל כך חשוב שפתאום הוא היה חייב להפריע לה באמצע העבודה.
הוא ממתין כמה דקות ופתאום הוא מחייך, סוף סוף הוא שומע את קולה ואומר לה "רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך".

גם האחים שלי מאוהבים, שרים שירי אהבה בעיניים מצועפות,
מקבלים מתנות רומנטיות לחג.
ויותר מעצב על כך שאין לי אהבה,
עצוב לי על כך שאני כבר לא יודעת להרגיש, להתרגש,
להתגעגע, להצתבט בלב.
אני כבר לא זוכרת מה זה רומנטיקה, מה זה עומק בלב,
מה זאת אהבה ומה ואם בכלל צריך אותה.