רומא לא נבנתה ביום אחד

בפעם האחרונה שהוא ראה אותי הייתי 14 קילו פחות, סך הכל לפני שנה, ואני קצת בלחץ בלי שום סיבה מוסברת לעין.
אני פותחת את הדלת והוא מסתכל עליי בסיפוק "או! ככה אני אוהב אותך!"
אחר כך הוא מוסיף "שיואו איך גדלו לך הציצים!"
למה סטרייטים לא יכולים להיות מרוצים מזה ככה?

כיף לי בביקור הזה שלו כי יוצא לנו להתראות הרבה יותר,
שכחתי כבר איך זה לבלות עם אנשים שבאמת מכירים אותי וגם כל כך הרבה שנים,
אני כל כך בלתי נראית בעבודה במשך כל כך הרבה שנים, שזה מאד לא פשוט.

אנחנו יוצאים לשתות והברמן החתיך והבלונדיני שהייתי לוקחת הביתה בלי לחשוב פעמיים,
מתחיל איתו כמובן.
אבל הנשמה מסתכל עליי שוב בתחילת הערב ואומר לי "אני ממש מרוצה מהלוק החדש",
וזה נחמד.

הוא מתעסק בתוכניות העתידיות האישיות שלי,
הוא כבר שם ומפעיל קשרים וטלפונים ובודק ומברר.
ורק אני פתאום ברגרסיה וכל מה שמעניין אותי זה המשבר בעבודה ואיך הולכים מכאן הלאה.
גורם לי לחשוב שאולי הסביבה שלי בשלה לעניין הרבה יותר ממני.

אנחנו מעלים בפייסבוק את התמונות של האקס בעל ומשתכנעים שהוא אכן בארץ.
כמה זכרונות יש לנו לשלושתנו ביחד.
הזעם לא עוזב אותי, כמה נזק הוא עשה לי.

אני קוראת במשך החג את "נערה עם קעקוע דרקון",
אני חולה על בלשים אבל אני לא מוכנה למה שאני קוראת שם.
האונס שם כמעט מדויק למה שעבר עליי וקשה לי לנשום.
הנקמה המתוקה שלה מעוררת בי קנאה.
הלוואי והייתי כזאת חזקה,
כמו שכולם חושבים שאני.

אם הייתי חזקה באמת הייתי יכולה לשחרר את כל החלאות שהרסו לי את החיים ומתחילה מחדש.
זה לא סתם שהלב שלי נעול כבר שבע שנים.

השנה הזו מתחילה בכאוס מבחינתי,
אני מאד מבולבלת ומאד עצבנית ואני כבר לא רגילה להרגיש ככה וזה מתסכל.