רומא לא נבנתה ביום אחד

סוף סוף חזרה התקופה הזו שחיכיתי לה כבר שנים, התחושה הזו שעל כל דלת שנסגרת נפתחת דלת אחרת.
לפעמים אני צריכה לפתוח בחוזקה ונלחמת להכניס את הרגל בדלת שאני יודעת שנכונה לי.
אבל אני מצליחה.
לא מוכנה יותר לקבל תקיעות, כל כך הרבה שנים הייתי שם וזה היה בלתי נסבל.
ולמרות שפיזית זו תקופה יותר קלה, אני מותשת, בעיקר מהאמוציות, מכך שסוף סוף חזרו לי ההפתעות בחיים.
אני מוצפת.
מותר לך לנוח בין לבין, אני מזכירה לעצמי.

ואבא שלי, פתאום גילה את איש הפנטזיה והאובססיה שלי ונעשה אובססיבי לגביו, כל הזמן מתקשר לדבר עליו.
וזה צובט לי בלב, הפיספוס של מה שיכול היה להיות, של כל הדברים שיכלו להיות אם לא הייתי מפחדת ומונעת מעצמי.
אני לא יכולה להגיד לו שזה כואב לי, הוא מתרגש מכך שיש לנו עניין אמנותי משותף ועוד שאני מכירה סלב בכזה סדר גודל.
ואמא שלי אומרת "מטומטמת, תראי כמה פעמים הוא ניסה ואת ברחת ממנו".
אולי אני מטומטמת.
אולי האינסטינקטים שלי יותר טובים משל שניהם.
אבל העתיד כבר כאן ואני ממש יכולה לגעת בו ושום מפלצת לא יוכל למנוע אותו ממני.