רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מרגישה שהחיים שלי הם מחזה של חנוך לוין.
הכל כמעט, הכל תכף ובסוף הגרוטסקה זוכה בפרס ולא אני.
א' גם כן הופך כל דבר מכל צד אפשרי, וכשאני חושבת על זה רוב החברים שלי באותו מצב.
כולנו יוצאים כל חמש דקות למסע אחר, מנסים לפרוץ דלתות נעולות וחוזרים אחורה לדרך נוספת.
אני רוצה מסלול, שיתפתל ויתפתח ויצמח ויוביל לאנשהו.

וזה מרגיז ומתסכל.
אני שולחת קורות חיים למשרות חלומותי, וברור לי שיש לי יתרון עצום על תשעים אחוז מהאנשים בתעשיה,
לא בגלל הכשרון שלי שאותו אי אפשר לראות על הנייר, אלא בגלל שאני במקצוע של בבונים, בחורה משכילה ורהוטה בעולם של ניאנדרטלים.
ועדיין, כלום לא זז.

אני כל כך לא רוצה לחזור למקומות שעבדתי בהם עד עכשיו, הכל אותו חרא, אני רק סובלת ובעיקר מתבזבזת.
נראה לי שאפילו לא ירדתי במשקל השבוע, ואולי אפילו עליתי, רק מחר אדע.
כרגיל אני נאחזת בהורוסקופים וכל מיני וודו בשקל וכל הזמן כתוב אותו הדבר - שהנה, החיים שלי עומדים לקראת מהפך עצום ובקריירת חלומותי.
נו כבר! אוף...