ראיתי אתמול בחדשות שסיפרו על התקלות שהיו בטויוטה בשנה האחרונה.
התקלה שהיפנטה אותי היתה זו של דוושת הגז, הנסיעה הזו במהירות מטורפת בכזה פחד בלי יכולת לעצור.
וקינאתי.
אני נוסעת במכונית ששמה לי ברקסים כבר יותר מעשר שנים, הכל כמעט מגיע ליעד המושלם ואז ברקס צורם.
וכל כך נמאס לי.
מה שהכי מרגיז אותי הוא שהכל נובע מחוסר אחריות של בני אדם שחושבים שהחיים שלי זה משחק ולא משהו מאד רציני.
וחוסר מקצועיות, המון חוסר מקצועיות.
לא פלא שהחבר האחרון שלי בארץ ברגעים אלה טס למושבת היקים, לחיים חדשים.
כל כך נמאס מתרבות החפיף, ממדינת הפל-קל, אנסים מקבלים פרסים ושות' בע"מ.
אני כועסת, כן, מאד, מה לעשות, אין דבר כזה "פייר" ואני כועסת.
היום במיוחד, אני רותחת, אבל הסיבה כבר לא ממש משנה.
אני רוצה כבר לעלות על הנסיעה המטורפת הזו למקומות שאני לא מכירה, מקומות טובים וחיוביים.
2011 לא התחילה משהו.
יש לי זוג חברים שבדייט הראשון שלהם החליטו שזה כבר הדייט השני כדי לחסוך את הלחץ והבלגן.
היום, חמש שנים ושלושה ילדים אחרי, אני חושבת שזה היה רעיון מעולה מבחינתם.
אני מתחילה את השנה הזו שוב מפברואר.
לפני 13 שנים. 27 בינואר 2011 בשעה 15:04