רומא לא נבנתה ביום אחד

אחרי שבועיים של עבודה עם צוות מדהים,
אחרי שחזרתי לארץ וכל הג'יפה הזה התפוצץ על גבי הכלוב וכל הזכרונות עלו ושבו.

היא התייחסה אליי כמו אל זבל,
ילדה מפגרת עם תסביכים מכאן ועד להודעה חדשה שרק ראתה אותי ורצתה שאני אעוף לה מהעיניים מהרגע הראשון, אבל כביכול אני אמורה להבליג כי היא הבוסית החדשה שלי.

שבועיים סבלתי אותה, ופתאום, בסצנה מטורפת אחת שבה איכשהו כרגיל יצא שאני אשמה בפאק שלה למרות שבכלל לא הייתי נוכחת ואת הסצנה היא עשתה לעיני חבורת זרים.
שבועיים שכנעתי את עצמי שמגניב לנו ביחד כשלמעשה היא התעללה בי והשפילה אותי אבל פתאום הבנתי שיש לי נטייה לייפות את הדברים במקום לשנות אותם, כי כל כך התרגלתי לעשות את זה.
באותו רגע הכל רץ לי מול העיניים, הגיהינום של השנה האחרונה, HELL, שלושת השנים האחרונות, שיחת הטלפון והעלאת הזכרונות ואמרתי - עד כאן!

אף אחד, אבל אף אחד לא יתייחס אליי יותר כמו אל זבל.
אף אחד, אבל אף אחד לא יפיל עליי יותר את התסביכים שלו.


לא דיברתי איתה אפילו,
הלכתי לבוס שלה ואמרתי שאני מתפטרת.
הוא ביקש שנדבר, שננסה לפתור את זה.

אני לא נוהגת לעשות שיחות כאלה עם בוסים אבל אמרתי לו שאני יודעת שכשפוגשים אותי בהתחלה נורא נלחצים כי אני משדרת המון כוח ובטחון עצמי,
אבל אני בן אדם וכבר די הרבה זמן בן אדם מבוגר,
עם רגשות,
וחוסר בטחון כמו כל אחד אחר,
ונמאס לי למצוא תרוצים לכל מיני לוזרים ולוזריות עם סרטים של גיל 16,
ונמאס לי לסלוח.
אמרתי לו שאני ממש מצטערת כי מאד רציתי לעבוד איתו אבל היא לא רוצה אותי שם ושום דבר שהוא יגיד לה לא ישנה את זה,
אני לא צריכה את החרא שלה,
עד כאן, פשוט עד כאן!

חשבתי שאני אפול חזק אחרי זה ואחשוב שזו טעות ולמה עשיתי את זה אבל תוך חמש דקות כבר ישבתי מוקפת באהבה ותמיכה ופינוקים וכולם היו כל כך גאים בי,
אז גם אני גאה בי.

שיתאשפזו כבר כל הפסיכופטים/יות עם הסרטים שלהם.
יש כל כך הרבה אנשים מסכנים שנדבקים לאנשים טובים ואופטימיים ועשירים באנרגיות והם מוצצים את דמם רק כי יש להם את הזכות הזו - יהיה להם תמיד איזה תרוץ מניפולטיבי אבל השורה התחתונה היא שחרא להם והם יעשו הכל כדי שיהיה חרא גם לאחרים.

לא בבית ספרי,
הנ"ל לא עולה לכיתה א'!