רומא לא נבנתה ביום אחד

חודשיים התחמקתי ממנו ודחיתי ודחיתי אבל היום כבר לא היתה ברירה.
אני אלופה בלדחות תיקונים וכל מיני דברים עד שהנזק בלתי הפיך ואני תמיד מופתעת כשאומרים לי שהנזק בלתי הפיך.

אבל הוא לא כזה, הוא איש כל כך נחמד, הוא לא יביא לי בשורות רעות.
אני די בטוחה בזה עד שאני פוקחת את העיניים ורואה אותו מסתכל עליי במין עצב כזה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא סתם עייף כי הוא עבד ממש קשה הפעם אבל הוא שואל אותי מה בדיוק אני עושה לעצמי.

הוא אומר שלא הייתי אף פעם במצב כזה ושזה מעיד על בעיה בכליות בעיקר.
הוא אומר שאני מזניחה את עצמי ולא אוכלת נכון ולא יודעת לנוח ולפני שאני מספיקה להביא איזה תרוץ הוא אומר לי "הגוף שלך חזק, הראש שלך הורס אותו, את לא נותנת למוח שלך לנוח".
אחר כך הוא שואל אם יש לי חיים אישיים בזמן האחרון ואני עונה שלא, כבר חודשיים בערך מי שרוצה לראות אותי מבקר בעבודה.

ואני נזכרת איך חבר גרר אותי לבית קפה והרגשתי כמו זומבי והיו לי דמעות בעיניים והודיתי לו שראיתי אנשים פתאום, ושירתו אותי והגישו לי.
ואני נזכרת איך חברה אתמול גררה אותי החוצה לרחוב ואמרה לי להסתכל כמה חנויות יש וכמה בתי קפה יש שם ואיך אני יכולה לצאת כמה מטרים מחוץ לעבודה ויש שם חיים.
ואני נזכרת איך בבוקר חבר אחר שאל אותי מי מטפל בי עכשיו כשאני חולה ואני לא מבינה למה הוא חושב שמישהו צריך לטפל בי ומהתגובה שלו אני מבינה שמשהו דפוק אצלי מאד.

קיבלתי הוראות לא לזוז כל הסופשבוע, לישון כמה שיותר ולהתלבש חם, להזיע כל הזמן ואחר כך דיברנו על ויטמינים ותרופות ומה אני הולכת לאכול מעכשיו.
הבטחתי שבפעם הבאה נדבר יותר ברצינות על "המטרות שלנו", כי הוא לא אוהב כשאני קוראת לזה –
השריטות שלי.