אני לא יודעת מה בהיגיון המעוות שלי גרם לי להרגיש שהיום יהיה יום טוב.
להתעורר עם כאבי אוזניים וחום יכול היה לבטל את התחושה הזו אבל זה לא קרה.
לקבל מכתב שחיכיתי לו המון זמן אבל עם תגובה הפוכה ממה שציפיתי גם לא שינה את דעתי.
העובדה שלא מצאתי שום רופא פנוי עד יום ראשון גם לא הזיזה לי.
הסצנה שאחד העובדים שלי עשה לי גם לא שינתה, אפילו ניגשו אליי אנשים ושאלו למה אני מוכנה לסבול את זה ולמה אני לא מעיפה אותו הביתה ולא ממש התרגשתי, עדיין החלטתי שהיום יום טוב ואין סיבה להתעצבן.
החולשה הפיזית, הסחרחורות והבחילות שבסוף שלחו אותי הביתה אחרי שש שעות עבודה בלבד גם לא עשו את העבודה שלהם.
אולי בגלל שסוף סוף נפלתי על נהג מונית ששם דיסק של ELO והוא גם ממש נחמד.
ואולי בגלל שדיפ דאון ידעתי שהיום הזה יוביל אותי בסופו של דבר לערב שקט עם עצמי, בלי חגים ובלי עבודה וכנראה שאני זקוקה לזה יותר מכל דבר אחר.
אז כן, למרות הכל, יום טוב.
לפני 18 שנים. 5 באוקטובר 2006 בשעה 20:11
