רומא לא נבנתה ביום אחד

תמיד אני מנצלת את היום הזה לחשבון נפש לקראת העתיד,
מה עוד לא עשיתי, מה אני צריכה לעשות השנה,
ציפיות וכיו"ב.
השנה זה די ברור מה אני אמורה לעשות,
כי בכל שנה אני שואלת את עצמי מחדש אם בשנה הבאה תהיה אהבה ואני אצחק על השנים הבודדות האלה ואני תמיד מניחה שלא ובכך זה מסתיים.
את זה אני חייבת לשנות, לא להגיד שבטוח בשנה הבאה זה יקרה, אלא לדעת שיש לי בעיה שהגיע הזמן לטפל בה ולקוות שבשנה הבאה אני אוכל להאמין שבשנה אחריה זה כבר ישתנה.

א' אמר שחברים שלי מכבדים קצת יותר מדי את העקשנות שלי ושהוא היה צריך ללמוד מדניאל שהעמיד אותי בפני עובדה ולא לקח "לא" כתשובה.
הוא נתן לי דד-ליין אחרי סוכות, אני אמשוך את זה אחרי החתונות ומסיבות הרווקות, אבל באמת, אין מה לשבור את הראש השנה, מנובמבר אני מתחילה לטפל בזה.


אבל בעיקר מרתק אותי השנה לחשוב על כל מה שקרה מיום כיפור שעבר.
היציאה מעבדות לחרות והמהפך משפחה בהרמון לונילית קרייריסטית שאין לה זמן יותר להתעסק בסטיות וחיות אחרות.
הנפילה שבאה בעקבות ההתאבדות.
הנפילה שבאה בעקבות הלינץ'.
גילוי פרצופים מזוייפים ורוע לב אצל אנשים שהתחזו לחברים.
העמקה של קשרים עם חברים קיימים ואמיתיים.
העמקה של מכרים ומהפך לחברים.
שינויים מטאורים בסטטוס בעבודה,
(אני כל הזמן אומרת לאנשים שאני בתחום הזה כבר שלוש שנים כי לא נעים לי שהגעתי לאן שהגעתי רק בשנה, זה לא נתפס אפילו).
והבית החדש והיפהפה הזה עם כל הרהיטים החדשים והכלים החדשים, הכל חדש, העבר נשאר מאחור – אשכרה עשיתי השנה "תשליך" רציני.


קראתי כמה פוסטים של אנשים שפגעו בי, שעדיין מחכים להתנצלויות מאנשים אחרים שפגעו בהם וטוענים שיום אחד יעשה צדק. מוזר שלא עולה על דעתם שהם חייבים התנצלויות לאנשים אחרים.
אבל זה לא משנה,
אני באמת לא זקוקה להתנצלות של אף אחד, זה סתם פותח פתח לשיחות ומי שפגע בי, שיישאר מאחור ולתמיד.
לעומת זאת, אם יש מישהו שמרגיש שהוא זקוק להתנצלות שלי, אם פגעתי בלי כוונה, אני מתנצלת, ומקווה שזה עוזר קצת.



גמר חתימה טובה.