רומא לא נבנתה ביום אחד

אולי זה סתם פוסט-אזכרה, הנפילה הזאת,
אולי זאת לא נפילה אלא עוד שלב בתהליך הצמיחה.
אבל יש לי הרגשה שכבר הגעתי בעבר לתובנות האלה ולא ממש שיניתי הרבה,
אולי שיניתי קצת וצריך עוד,
ואולי זה לא ישתנה לעולם וזה מה שמפחיד.

כל הסימנים מסביב מראים שאין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי,
כי אני באמת מוקפת באנשים טובים.
אתמול למשל, ישבתי עם הביג-בוס וקישקשנו ופתאום ממש בא לי לאכול משהו ותכננתי ללכת לקנות לי אבל נכנסתי לשרותים לפני כן וכשיצאתי הופיע שליח עם מה שרציתי.
לא הבנתי מה קרה שפתאום הוא כל כך נחמד אליי וחשבתי שאולי סתם תפסתי אותו ביום טוב.
בערב, כשאמרתי לנהג המונית שייקח אותי הביתה פתאום נזכרתי בדברים שכתבתי אתמול ושיניתי את דעתי, אמרתי לו שייקח אותי לפאב של א'.
היה שם פיצוץ אוכלוסין אז החלטתי לעשות אחורה פנה ולחזור הביתה אבל הבוס שלו עמד בחוץ ותפס אותי, אמר שאני לא הולכת לשומקום והכניס אותי פנימה.
הוא סידר לי מקום ואחד המלצרים ישר לקח את התיק שלי למשרד כדי שאני לא אברח, א' ארגן דרינק בשניות ולחש לי שהבוס שלו לקח את הבוס שלי לשיחה והעמיד אותו במקום ושמעכשיו יטפלו בי כמו נסיכה.
באמת יש אנשים טובים באמצע הדרך.

בהיתי בכוס שלי ולמרות כל הנפלאות שהקיפו אותי הרגשתי דוחה, שמנה, מכוערת, זקנה בלה מאפירה ומקומטת, הגעלתי את עצמי.
הדוגמן שיושב שם תמיד בהה בי כהרגלו וא' חייך את החיוך המבסוט שלו, גאוות היחידה הזו שלו שכל הכוסיות בנות העשרים היו מתות שהוא יסתכל עליהן אבל הוא בוחר לבהות באחותו הזקנה.
אין לי ממש עניין בילד יפיוף בן עשרים וחמש ודווקא ההוא בגילי עם הכרס הקטנה, השיער המדובלל והאף העקום עושה לי את זה הרבה יותר, אבל הוא נחמד אליי כי הוא איש נחמד, אני לא עושה לו את זה.
נכון, שוב אין לי מה לקטר, כי עדיין יש את השכן שהיה לי קראש היסטרי עליו לפני שהכרתי את האקס בעל והוא חכם וחמוד וסקסי ויכולתי להרים לו טלפון ברגע זה במקום לכתוב ולרחם על עצמי, אבל אני לא עושה את זה.

אני נקניקיה וזאת אשמתי בלבד.
לקחתי את הג'ינג'ית לפארק והיה אזור של ערימת חבר'ה על הדשא עם כל הכלבים שלהם.
התיישבנו בצד, רחוק מהם, כרגיל התביישתי.
והיא, לקחה את כל החרא ממני, דבוקה אליי ואפילו שבאים כלבים להזמין אותה לשחק איתם היא מתחבאת מאחורי.
מצאתי את עצמי כועסת עליה, למה היא לא יכולה להיות קצת יותר חברותית, כאילו שהיא אשמה, הרי זו רק אשמתי.
בעבר הייתי מוטרדת שאם יהיה לי ילד, איך אני אלמד אותו לא להתבייש, לא לקחת את הפחדנות שלי, איך מפתחים אצל ילד בטחון עצמי אם לך אין?
אבל אני כבר לא שואלת את זה אפילו, כי ויתרתי כנראה, ויתרתי על החיים, בגלל פחד.

בעוד שבועיים אני נוסעת לסופשבוע בנות, מסיבת רווקות.
החלטנו שאנחנו קשישות מדי בשביל השטויות של חשפן או סקסולוגית, כולנו כבר עשינו וראינו הכל.
מה שחסר לנו זה זמן איכות ביחד כי כולן קרייריסטיות וחוץ ממני לכולן יש גם ילדים אז ממש קשה למצוא את הזמן הזה לשיחות של פעם.
זה היה אמור להיות ארוע משמח אבל השבוע הנישואים של אחת מאיתנו התפרקו סופית וכנראה שיהיה הרבה בכי וכאב.
היא השלישית בחבורה שמתגרשת.

אני לא מכירה מישהו שקל לו,
איכשהו כולם נאחזים ברגעי אושר קטנים וזה הדלק שגורם להמשיך.
אבל אני יודעת שכשהיא תשאל אותי מה הכי קשה בלהתגרש אני אאלץ לענות לה.
הקושי הוא לוותר על החלום, על הפנטזיה הזו שיום אחד הכל יסתדר עם בן אדם אחד ותזדקנו ביחד.
ההבדל בין אנשים הוא אם הם מסוגלים למצוא חלום חדש או שהם מוותרים עליו לחלוטין, כי אפשר להסתדר עם כל הקשיים בסופו של דבר אבל אם אין לך יותר את החלום אז למה אתה ממשיך?
ונראה לי שרק עכשיו אני מבינה שאני ויתרתי מזמן ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להמציא לי חלום חדש, ואם אי פעם אדע.