אני כבר לא זוכרת מי אני,
רק יודעת שאני מתגעגעת למישהי שהייתי,
אולי ברומא, אולי לפני, לא ברור.
אני כבר לא לובשת את הבגדים שלי,
אני כבר לא נראית כמו אני,
לא יודעת איך בחודש הלכתי ככה לאיבוד.
ונפלתי בלילה על נהג מונית שלקח אותי בבוקר –
"את נורמאלית? מי עובד כל כך הרבה שעות? אין לך חיים?"
זה אבסורד (כנראה) שאני עובדת בשביל שיהיו לי חיים ובעצם בגללה מבטלת אותם.
עצרתי בבוקר לחמש דקות בחנות אופטיקה ונתקעתי שם עשר דקות והמצפון ייסר אותי כי כל כך נהניתי למדוד סתם משקפיים, אפילו שלא קניתי כלום.
ואז, מרגישה כמו פושעת, נכנסתי לחנות כלי בית והצצתי למשך עוד עשר דקות שלמות וברחתי מיוסרת.
אני יודעת שהוא בחיים לא יפרגן לי ויגיד לי שאני מגזימה ושאני יכולה להגיע יותר מאוחר,
אני גם יודעת שאם אני אעמיד אותו בפני עובדה הוא לא יגיד כלום.
אבל אני כזאת נקניקיה, כל שנייה שאני לא שם מייסרת אותי וכל פעם שאני יוצאת משם אני מרגישה שיצאתי מוקדם מדי – היום למשל עבדתי "רק" 13 שעות ואני מרגישה כאילו אני זורקת זין ברמות פראיות.
בהורוסקופים כבר חודש כתוב לי שזה ה-חודש להכרויות רומנטיות וכל לילה אמור להיות יותר סוער מהשני אבל אני מרגישה כל כך ג'יפה, כבר לא אישה, רק "בעלת מקצוע" שאני לא מעיזה לחשוב על זה אפילו.
את הרכש זה כל פעם הצחיק, הוא אמר שזה כמו לזיין עבריינית, תמיד יש לי איזה פאנס או כוויה או שריטה וכל פעם שאל "איפה היום צריך להזהר לא לגעת?"
אבל הוא נופנף, והשני, שגר עשרה מטרים מכאן ויכול להיות לי אפילו נוח בכמה מובנים, אני ממש מתביישת ממנו, שיחשוב שזה לא נשי, שאני דוחה, ולכן אני תמיד מבריזה.
כל כך מוזר לחשוב שעד לפני שנה הייתי גאה בכל מיני סימנים ופציעות, רק בגלל המשמעות שלהן ועכשיו אני מתביישת.
לפני 18 שנים. 27 בספטמבר 2006 בשעה 23:17