אני מקווה מאד שברגע זה אחד הימים היותר מחורבנים בחיי הסתיימו.
חיכיתי לו שבוע, בחרדות והקאות, מרגע שאחותך התקשרה להודיע.
כל היום הייתי פקעת עצבים אבל כשהגענו לבית קברות נרגעתי, כל כך יפה שם.
גם לא התחברתי, כולם סיפרו כמה שהיית אופטימית וחייכנית ואנקדוטות משעשעות,
וזו ממש לא את, הצחיק אותי איך כולנו מוכרים למשפחות את אותם הלוקשים ואיך ההורים משקרים לעצמם ומסרבים להאמין.
אמא שלך עדיין חושבת שהיית מאושרת למרות שבחרת להתאבד,
והיא תמיד שואלת אותי למה, באמת, אבל באמת.
ומה אני אמורה להגיד לה? לספר לה שהיית ההפך הגמור ממה שהיא חשבה?
ואולי כן היית מאושרת ברגעים האלה שחלקת איתה?
הרי כל כך שמרת על מרחק, הם היו נדירים.
ואז הקריאו את הסיפור של אתגר קרת, על הבחור שבונה צינור כדי להעלם בתוכו,
וזה היה בול, בול את - והסדקים שלי התחילו להופיע.
ואז עמדתי מעל הקבר שלך,
והפעם זה היה אמיתי, לא כמו בהלוויה כשחיכיתי והתרכזתי במקומות מסתור שתצוצי מהם כדי לקפוץ "הפתעה!" ושתגידי שסתם היית צריכה המון המון צומי.
הפעם ידעתי שהעצמות שלך והבשר הרקוב שלך שם, את כבר לא חייה, פשוט לא.
וזה הכה בי פעם ראשונה ולא יכולתי יותר, והדמעות מאז לא מפסיקות לנזול.
דיברתי עם חברים שלך וכולנו כביכול מתבדחים, כולנו מדברים עליך עדיין בלשון הווה אבל כולם מתחבאים מאחורי משקפי שמש והדמעות מתנקזות בצדדים וטיפות נוזלות מהאוזניים ומעל האף ואנחנו מתחילים לצחוק אחד על השנייה ובדרך אוספים תמונה למזכרת.
כן, סוף סוף יש לי תמונה שלך,
היית צריכה למות כדי שאני אקבל אותה,
אני זוכרת שבשבעה כולם אמרו כשנכנסתי "הו, הנה זאתי מהאלבום הכתום" ואז גיליתי שאגרת תמונות שלי בכמויות וזה גרם לרגשות אשם עוד יותר גדולים, שאולי אהבת אותי יותר ממה שאני אהבתי אותך.
אבל אני חושבת שאני פשוט אהבתי כמו אדם בגילי, ואת,
כנראה שהשריטה הכי גדולה שלך (וגם הקסם הכי גדול שלך), היתה שנתקעת בגיל 16 והחיים פשוט לא התאימו לגיל שבחרת להישאר בו.
וככה היית חברה כמו בת 16, מתקשרת שמונה פעמים ביום, רוצה לדבר רק על בנים ועל כמה ילדים יהיו לך, ונעלבת שאני לא מוכנה שנחליף בגדים.
וחוסר הטקט שלך, אלוהים אדירים איזה חוסר טקט.
הייתי צריכה לקחת יום חופש, אבל אני מוקפת גברים שעטים על ההזדמנויות לברוח מהתמודדויות אז כולם חשבו שזה יהיה רעיון נפלא ללכת לעבוד ישר מהאזכרה.
למה אני לא מקשיבה לעצמי אף פעם? הרי היה לי ברור שאני צריכה את הזמן הזה לבד ובשקט, לבכות, להיזכר, לסלוח, להתגעגע.
אבל במקום הלכתי לעבוד.
לא הייתי בפוקוס ופישלתי מלא, אחריות שלי.
אפילו שהצוות שלי פישל ולא אני אישית, זאת עדיין האחריות שלי ואני יודעת שכשאני בפוקוס אז גם הם וכשאני לא אז הם בכלל מאבדים את הצפון.
אמרתי לו, לפרימיטיבי הקטן, שאני לוקחת את כל האשמה עליי ואת כל האחריות ובאותו הרגע חזרה מנה.
כולנו טעמנו כדי לבדוק מה לא בסדר ומאחר והיה דווקא די בסדר המשכנו לאכול.
ואז הוא חטף קריזה, ובעוד האצבעות שלנו בצלחת הוא חטף אותה וזרק לזבל, במבט של נאצי, עם מסר מאד ברור של – אני מעדיף לתת אוכל לכלבים ולא לזבל כמוכם ויצא.
ואני באותו רגע, לא יכולתי לנשום, הדור השלישי שבי פשוט הושפל לרמות שלא נתקלתי בהן מעולם.
ברחתי החוצה, לחניון, ועשרים דקות בכיתי בהיסטריה.
ניסיתי לשנן לעצמי שהוא חתיכת ילד מפגר, שאני יכולה להיות אמא שלו ושאין מה להתייחס לשטויות שלו, שהוא איש מסכן שעסוק כל היום בקקי וטוחן אותו כמו מים, שהוא שטחי, שהוא לא אנושי ושצריך לרחם עליו כי הוא לא יודע להרגיש.
אבל הרגשתי את השמים נופלים עליי ואמרתי שאת מתה, למה אני צריכה לבכות מסינטה? ולמה צריכים להשפיל אותי כמו חתיכת בשר בגלל חתיכת בשר? ולא יכולתי להפסיק.
כולם הבינו לא להתקרב אליי חוץ מהשותף העוד יותר צעיר שרצה "לפתוח דברים" ואמרתי לו שכדאי מאד שיתרחק ממני אם הוא יודע מה טוב בשבילו.
"מה, הכל כי היית באזכרה היום?"
באותו הרגע לקוח מבוגר ניגש והרחיק אותו ממני, לחש לי באוזן "אל תתייחסי בחיים לבן אדם שמתווכח שעות שיש רק סוג בלסמי אחד בעולם" ולקח אותו לפינה אחרת.
פילוסופיית גורמה, אולי זה בולשיט, העיקר שהוא העיף אותו ממני.
כשהגיע הזמן ללכת הביתה, חיכיתי עשרים דקות למונית.
קפאתי מקור, רק רציתי הביתה וכל חמש דקות התקשרתי שוב לתחנה.
בסוף כשהנהג הגיע אמרתי לו שאני חושבת שאני לא צריכה לשלם את דמי ההזמנה כי בסופו של דבר יכולתי לעצור מלא מוניות אחרות אבל הם כל הזמן אמרו שהם מגיעים ולא רציתי לדפוק אותם.
הוא פתח עליי כזה ג'ורה, בצרחות ואוקטאבות מוגזמות וכמעט, כמעט בכיתי שוב עד לשנייה הזו שכבר לא היה אכפת לי כלום יותר, ופתחתי את הג'ורה שלי –
תקשיב לי יא חתיכת נהג! אתה נהג אז תנהג ותסתום! אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה ממך! רק בגלל שזו המונית שלך לא אומר שאני צריכה לסבול את החרא שלך, כל מה שאתה צריך/יכול/ או מותר לך לעשות זה רק לנהוג ואני לא רוצה לשמוע ממך ציוץ! אפילו פיפס של ציוץ!
אין לי מושג מאיפה הבאתי את האומץ הזה אבל הוא לא הוציא יותר אף מילה וגם כשהגענו עשה לי הנחה של חמישה שקלים. התאפקתי לא לאחל לו שיקנה תרופות בכסף הזה, בסופו של דבר יש הרי כל כך חארות, זה לא שמשהו השתנה רק בגלל שאת מתה וכולם יהפכו לרגישים וטובים.
לפני 18 שנים. 22 בספטמבר 2006 בשעה 0:57
