רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יודעת שכשקוראים אותי או מתכתבים איתי אני נשמעת לפעמים כדורסנית ואגרסיבית, לעיתים היסטרית.
אבל המציאות שונה ובעיקרון אני אדם מאד רגוע, בלי צעקות וסצנות, אני פשוט אוגרת בבטן ושופכת אחר כך על הנייר.
אני משערת שיש הרבה במציאות שחושבים שאני מאד גמישה, עד כדי אפשר-לדרוך-עליה-היא-לא-תצייץ, זה יוצא בעיקר בעבודה.
אבל אם יש משהו שאני לא מוכנה לסבול זה אלימות ובריונות, פיזית ומילולית כאחד.
כנראה שזו תופעת לוואי של הדברים שעברתי בעולם הזה ואני לוקחת איתי לעולם הונילי.

אתמול העפתי מישהו הביתה, לראשונה בחיי.
לא הרמתי את הקול, לא צעקתי, אמרתי לו שייקח את הדברים שלו ויעוף לי מהעיניים, שאני לא רוצה לראות אותו.
אמרתי לו את זה בעבר, שביום שהוא ירים עליי את הקול או יאיים עליי, הוא לא יהיה כאן יותר והוא צחק שיהיה בסדר ואני אתרגל אליו, לא עלה על דעתו שאני רצינית.
אחרי שהוא הלך נלחצתי, כי דפקתי אנשים אחרים שצריכים לעבוד כפול בגללו, ראיתי את כולם מסתודדים בחצר והייתי בטוחה שכולם שונאים אותי מרגע זה.
הם חזרו והתחילו לעבוד במרץ והתלהבות שלא היתה קודם, לא הבנתי מה קרה, ואז מישהו שלא מדבר איתי בדרך כלל מעבר לשתי מילים קרץ לי ואמר "אז יש לך ביצים, כל הכבוד, הגיע הזמן שמישהו יעמיד אותו במקום".

זה היה היום הכי פורה ושמח שהיה לנו עד היום וכולם עבדו ושרו וצחקו כל הערב, נקרענו לגמרי אבל זה היה שווה את זה.
נראה לי שאני מתחילה להצמיח סוג של עמוד שדרה.