רומא לא נבנתה ביום אחד

אני כל כך מבולבלת, ובעיקר עייפה.
מי היה מאמין שדווקא זה שהעפתי יום לפני כן יחזור עם הזנב בין הרגליים ועוד הוא זה שישמור עליי מפרץ האלימות שהיה שם.
לא יכולתי לעשות כלום, רעדתי כמו עלה נידף והעובדים שלי היו אלה שהרגיעו אותי.
אולי אני במקצוע הלא נכון, אולי מכרתי את נשמתי לשטן בלי לשים לב.
רע לי.

השיפוצניק ואני עבדנו היום על הגדרת מטרות.
הוא תירגם את מה שאני אמרתי לתנועה ומגע,
אמר לי לכתוב את מה שיצא שם אחר כך.
העייפות גורמת לי לוותר,
הפחד ממה שנחשפתי אליו משתק אותי,
לא יודעת אם אני יכולה להתעלם ולהתרכז בעצמי ובמטרות שלי.

אני אדם חדש אחרי שהוא הולך, לכמה שעות אמנם אבל אולי זה יחלחל ויעשה את העבודה.
1) אפשר לתת בדיוק 50% , לא יותר כי צריך או פחות כי לא בא לי להשקיע, בדיוק – כי זה מאוזן, כי זה נטול התחשבנות, זה מביא שלווה.
2) אם הצד השני משחק משחקים שאני לא מבינה אני לא חייבת לשחק, יכולה להגיד שאני כזו וככה אני, ויש מצב שהצד השני יקבל את זה ויפסיק לשחק.
3) לפעמים משהו לא מוכר הוא מפחיד בשניה הראשונה אבל אם לא נותנים לפחד לעצור אותנו אפשר לגלות שאנחנו נהנים ממנו ורק הרווחנו.
4) להיות "שם", בפוקוס, לא לברוח למחשבות ורעיונות ותרוצים, יכול להביא לרגיעה ושלווה מוחלטת במקום להיות סתם מוטרדת.
5) להשען על מישהו, יכול להביא לתחושה ממיסה, נעימה, הקלה ונוחות – אם רק מוותרים על השליטה.

וכל זה ממגעים בבטן, בשכמות ובראש, ולנשום, בעיקר לנשום.

אני כל כך מקווה שאני בדרך הנכונה ושאני אדע לעשות את ההחלטות הנכונות.
בינתיים צפוי לי סופשבוע מבודד בצימר עם ג'קוזי, שיחות בנות, מדבר ושקט,
אני מקווה שזה ייתן לי את הדלק לעוד שבוע בגיהנום ההוא.


כבר יומיים עולה לי כל הזמן האימג' הזה, לא יודעת למה, מאז ומתמיד אהבתי את התמונה הזאת ועכשיו יש לה משמעות חדשה שאני עדיין לא מבינה.

http://www.metmuseum.org/toah/hd/bola/hob_1992.5112.htm