רומא לא נבנתה ביום אחד

מרגישות כמו חבורה של תלמה ולואיזיות,
עוצרות בתחנת דלק לשירותים ובירות,
עם פוזה של הכי פרועות בעולם אבל לא שוכחות לרגע את המגבונים, כולל לידית המזוהמת של דלת השירותים.

במשך שנים הרגשתי הלוזרית שבחבורה, תמיד לבד, תמיד עם עבודות מחורבנות, תמיד מידה אחת מעליהן, כך שגם כשהייתי מידה 38 הן היו מידה 36 ואוטומטית הפכתי להיות השמנה.
הסתכלתי במראה שבשירותים המזוהמים שבאמצע המדבר והרגשתי לראשונה בחיי, כשהן בסביבה,
כמו איזו פצצת מין הורסת.
לא יודעת למה, אני עדיין השמנה, עדיין לבד, אמנם מרוויחה יותר מחלקן אבל עדיין בעבודה די מחורבנת, אבל איכשהו מבחינה רגשית יש תחושה שאני סוף סוף מתקרבת ללהיות שווה אליהן.
ומבחינתן במשך שנים הייתי היפה, זו שלא משנה כמה שקלתי תמיד היו מסתכלים קודם עליי, והקללה הכי גדולה - תמיד הייתי המיוחדת, זו שחיה לא לפי המוסכמות, לא עושה מה שצריך, מגשימה את כל הפנטזיות הכי פרועות, עושה מה בזין שלה בלי אחריות.
אני ראיתי את זה כבעייתית אבל מבחינתן זה גרם לסוג של תסכול, אולי אפילו קנאה שאני מגשימה דברים שהן לא העיזו לעשות אף פעם.

ופתאום נפגשנו באמצע, באמצע המדבר נוצר איזון, כבר אין שחור-לבן ולי יש את החלקים הקונפורמיסטיים שלי והן כבר גילו כמה צדדים פראיים והגשימו, ואני כבר לא כל כך יפה ואני הרבה יותר חושפת חולשות וגם הן קצת מעיזות והיו 24 שעות של שיחות נפש מדהימות.

היה כל כך חסר לי לדבר עם נשים, לדבר עם נשים בגילי על דברים שאין לי עם מי לחלוק אף פעם ורק חיכיתי במשך שנים שיגיע הרגע ונוכל לעשות את זה.
קמתי בחמש בבוקר לראות את הזריחה, התכרבלתי בערסל עם פוך ולראשונה מזה הרבה מאד זמן הייתי באמת מאושרת.

הדרך חזרה היתה עצובה, פתאום התאהבנו מחדש, אחרי עשרים שנה, ולא רצינו להפרד. כל היומיים שאחרי היו רק הסתמסויות של "בואו נברח עוד פעם" וכבר קבענו שעושים את זה מעכשיו כל שנה ולפחות פעם אחת.
מרוב געגועים אפילו קפצו לבקר בעיר הקודש באמצע השבוע.

אבל יש דבר אחד שמעכיר את האווירה, יש אחת שלא מרפה מהמרמור, מהתסכול, תקועה בתיכון למרות שהיא מכחישה ומסרבת לפתוח את זה.
וזה רק קשור אליי.
וזה עושה לי רע.

הכל למעשה התחיל מפרוייקט שלי שנתתי לה לראות והיא הגיבה בזעם וזלזול כאילו אני כזאת תת רמה שעשיתי את הדבר הכי מטומטם בעולם.
אני כל כך שלמה עם הפרוייקט הזה ועם הגאוניות שלו שאיש לא יוכל לערער לי אותו, גם לא בעלי מקצוע (בניגוד אליה שהיא ממש לא).
אני יכולה להבין תגובה של – לא אהבתי/לא לטעמי, אבל אני לא יכולה להבין תגובה של זעם למשהו שלא קשור אליה בכלל.
הצורך שלי כרגיל הוא לפתוח את הדברים ולנקות אבל היא טוענת שאין מה לפתוח אז אני תקועה עם עצמי וזה מתסכל מאד.

אני נזכרת בביקור אצל האסטרולוגית, שאלתי אותה על אנשים שקיימים הרבה שנים בחיים שלי והם לא בני זוג או משפחה והיא ישר ציינה אותה, נתנה קווי אופי שלה ואמרה כמה שנים היא כבר בחיים שלי.
היא אמרה שאני סוחבת אותה איתי כבר שנים והיא לא עושה לי טוב כי מדובר במישהי שבטוחה שהיא יותר חכמה מכולם ושכולם סביבה מטומטמים רק שהשנה יהיה משבר והיא תאכל את הכובע ואני סוף סוף ארגיש כשוות ערך במערכת יחסים הזו ושזה ייתן לי המון בטחון עצמי.
כל הזמן חשבתי שמדובר במה שיקרה אם הפרוייקט הזה יבוצע סופית ורשמית אבל כרגע לא עושה רושם שזה הולך לקרות.
אולי זאת לא היתה הכוונה, אולי הכוונה היתה שהיא תאכל את הכובע מרגע שהיא לבד תראה אותו, שהיא כבר הבינה את המשמעות שלו.
אולי אני אמורה עכשיו להרגיש טוב עם עצמי,
ועדיין, זה לא משפר בכלום.