רומא לא נבנתה ביום אחד

קיבלתי היום חדשות שערערו אותי.
זה סוד אז אני לא יכולה אפילו לכתוב על זה אבל זה הוציא אותי מאיזון ומלחיץ אותי.
דברים קורים מהר מדי.

אבל הייתי בסדר, עד שהגיעה ההודעה ההיא, עם תמונה של הזוג המאושר והודעה על כך שכולם חוגגים ושיכורים.
ואני בעבודה.
הרגשתי שוב כמו בגיל 16 כשלי היה אסור לצאת והייתי בדיכאון בבית כשכולם חגגו.
הפעם זו כביכול העבודה שמגבילה אותי.
מצד שני, כשאני חושבת על החברים האמיתיים שלי,
אם הייתי מכירה אותם בגיל 16,
הם מסוג האנשים שהיו מעבירים את המסיבות אליי הביתה ורק כדי שאני אבלה גם ולא אהיה כל כך בודדה.


אני רק צריכה לעבור את הסופשבוע הזה ולחזור לחיים הרגילים שלי ולזכור שוב ושוב, לתת רק חמישים אחוז, לא יותר, גם הצד השני צריך לתת בדיוק את החמישים האלה ואם לא אז לא משחקים.



נכנסתי למונית והקרחת והאפטרשייב של הנהג פתאום לקחו אותי למקום אחר.
הוא שאל בקול בס כמו שלו "לאן" ובדיוק כמוהו התחכם כשנתתי את הכתובת –
"זאת התשובה הסופית שלך? בטוחה שאי אפשר לשנות את דעתך?"
עניתי בתקיפות שלא ושתקתי כל הדרך.
המון זמן לא חשבתי עליו ופתאום נזכרתי בדברים הטובים,
בפרפרים שבבטן לקראת הנסיעה ותוך כדי,
התהיות אם יהיו שם עוד אנשים והפתעות או שנהיה לבד.
היופי שבו היה שזאת תמיד היתה חוייה, היה כיף להיות איתו לבד והיה כיף כשהוא ארגן אורחים נוספים.
הכניסה לחדר החשוך, הצבעים המנוגדים לחוץ, הריח השונה.
אם שמים את כל האיכסה בצד, ואני יכולה לשים את זה בצד,
אז היתה לי חוייה מופלאה וריגושים שאנשים שלא הכירו אותו לא חוו,
וזה דבר נהדר.
וכשאני חושבת על החבורה הזאת שחוגגת בלעדיי, אני נזכרת בהמון דברים שהם לא חגגו יחד איתי ולא יחוו לעולם ואני שמחה על הבחירות שעשיתי ולא מצטערת על כלום.


הזמן שלי כל כך מועט ולכן כל כך יקר.
צמצמתי לשתיים עשרה שעות עבודה ושמונה שעות שינה, כלומר שיש לי ארבע שעות לעצמי ביום, וכשמכניסים לתוך זה סידורים ונסיעות זה מצטמצם לכלום.
אני לא יכולה יותר לבזבז את הזמן הזה על תקיעות בגיל 16, על עצבים, על העלבויות.
יש לי יותר מדי התרגשויות לפני ודברים טובים.